על התמכרות למשחקים דיגיטליים קטנים

ב19.7.13 פרסמוג'וני זילבר עידו קינן ב"הארץ" מאמר קטן על ההתמכרות שלנו לכל מיני משחקי מחשב קטנים. http://www.haaretz.co.il/captain/room404/.premium-1.2074236 עלי לציין שתגובתי הראשונה היה- הזדהות מלאה. הנה- כתבו עלי בעיתון!!!! עוד לפני 20 שנה ואולי יותר קניתי ב20 דולר תוכנה של 300 משחקי סוליטייר.!!!! שלושה מהם הכנסתי למועדפים והם איתי כל יום. כלומר אין יום שאני לא משחקת באחד או יותר מהם. בטלוויזיה מצאתי משחק נינג'ה שגם ממנו לא נפרדתי במשך כמה שנים. עכשיו יש לי אנדרואיד מתקדם ועדיין אני מנסה לירות בשלושת כדורים ולנסות לחלץ את המטבעות מ jewell quest/

אני משערת שאני לא לבד ויש עוד כמה אלפים או מאות אלפים שלא הולכים לישון בלי עוד איזה משחקון. אלא מה? כותבי המאמר מנסים לתאר את הפעילות הזאת כפעילות חסרת תכלית וכבזבוז זמן. והעניין שרציתי להעלות פה הוא מהו בדיוק "בזבוז זמן"?ולמה לכל דבר צריכה להיות "תכלית" ממתי אנחנו דבקים כל כך באתיקה הפרוטסנטית שהעלתה על נס את נושא העבודה?או המשימתיות? או התכליתיות?

כדי שנהיה שלמים עם עצמינו מתפרסמים מדי פעם מחקרים על כך שהמשחקים משפרים את הזכרון. אולי. ואולי לא ( לא השתכנעתי ממהימנות המחקרים).

אז ככה לדעתי- כל עוד המשחק לא פוגע באופן מאד מאד ממשי במשימות התפקודיות העומדות בפני האדם כמו עבודה או לימודים- שישחק! הם יכולים לבד ולנסות להגיע לשיא שקבעו לעצמם, הם יכולים לשחק נגד אחרים, הם יכולים לשחק עם אחרים, הם יכולים לשחק אם הם מוגבלים וקשורים לבית, הם יכולים לשחקכי זה מפיג את בדידותם. ולא- זה לא בזבוז זמן. זמן הוא לדעתי בראי המתבונן.........וובעולם הפוסט- מוסרני הגדרה של "בזבוז זמן" היא ערכאית ולא רלבנטית.