אחינועם ניני

הבית היחיד שלי הוא ביתי בישראל, גדלתי בארצות הברית, והייתי באה לכאן לחופשות קיץ. בעבר הייתי ילדה לפלפית אמריקאית, ילדת ישיבה, ופתאום הצבריות הזו, זה היה קוצני כל כך קשה כל כך,.רק כאשר הפכתי לנערה סיקרו אותי לדעת מה זו ישראליות? ובגיל זה כאשר נרקמים יחסים בין בנות לבנים, םתאום ישראל נראתה לי מקום מדהים גועש מלא אמוציות.
כאשר הייתי ב"רמז" ישיבה תיכונית נחשבת, לא הסתדרתי עם המערכת ועם האנשים, אז גיליתי את הישראלים שהיו קליקה סגורה שבזה לחברה האמריקאית, הם הזנינו אותי וזה עזר לי לקלף את הקליפות. עם החברה האלה הגעתי לארץ, אז הכרתי את החבר הראשון שלי, בגללו חזרתי לארץ, ממש התאהבתי בו, ולא עניין אותי לחזור לארצות הברית, כיום הוא בעלי ד"ר אשר ברק, רופא ילדים מקסים, יש לי מזל גדול,  הגעתי לזה דרך הדרכה אלוהית, אי אפשר להבין זאת אחרת.
המעבר לאמהות היה קשה, ישנה שתיקה, מן שקר לבן, בקשר לנשים לאחר הלידה, אני זוכרת את אימי מאד מדוכאת לאחר שילדה אותנו, אימי שהיתה ברוכת כשרונות לא פיתחה את עצמה, לא מימשה את כשרונותיה, היא וויתרה למען אבי ולמעננו, ולא הגיעה למיצוי מבחינתה.
היום אימי היא בן אדם אחר, מקסימה חזקה וחכמה, כאשר נולדו ילדיי הורי חזרו ארצה המעבר עשה לאימי רק טוב. אבא שלי הוא ד"ר בהנדסה כימית, הוא היה איש קריירה, מאד חכם עם המון אנרגיות, הגשים את עצמו בצורה יוצאת דופן, מדובר באדם  שחלב פרות בתור ילד בטירת שלום, מושב של תימנים, והגיע מבחינת ההשכלה למצב הכי גבוה, הוא היה גם אבא מקסים ונהדר מלא אנרגיות.
לדעתי היום הנשים הן בבעיה אדירה, התנועה הפמניסטית והחברה בכלל משדרות שהן צריכות להגשים את עצמן ללמוד ולעשות קריירה, והילדים? זה יחכה, שקר, כאשר את מגיעה לגיל ארבעים, לאחר הקריירה את רוצה לעשות ילד, והביולוגיה לא מחכה לך, הביציות לא שמעו על זה, ארבעים זה ארבעים. יום אחד המציאות טופחת לך בפנים, לי זה לא קרה ברוך השם בגיל שלושים היה לי חזיון, אמרתי, רק שנייה רגע, מה כל החיים אני אופיע על במות? עוד שמלה עוד איפור עוד ארוחה,
ההריון היה מופתי, עשיתי נשימות ומיליון בריכות, היתה לי לידה טבעית בלי אפידורל.
לאחר הלידה סבלתי מדכאון שלושה חודשים, על בעלי כעסתי מאד, לא רציתי לדבר אתו בכלל, ובכיתי ים של דמעות, נשארתי    עם התינוק ההנקה הכאב והדימום, והוא לאחר שבוע, מתלבש בבוקר יפה וחוזר לעבודה, אני עם הטרנינג ועם הסיכה בשיער עם משקפיים בלי איפור, רציתי למות אמרתי מה זה הדבר הזה? ואיפה אתה? למה שאתה לא תישאר בבית קצת? זה כמעט גמר את הנישואים שלנו איכשהו התחזקנו ושרדנו את זה. כעבור שלושה חודשים באה דודתי לעבוד בתור מטפלת, אשה מדהימה בעלת אנרגיות חיוביות שפשוט הרימה אותי.
בלידה השניה היה הרבה יותר קל, כולנו הבנו את התפקידים המוטלים על כל אחד,בעלי, אניי, והורי, ובחורה אתיופית מהממת ומוארת. מה שסופית הוציא אותי מן הדכאון זו הבמה וההופעות, ראיתי שעדיין יוצא לי קול, אנשים אוהבים אותי אני בן אדם אמיתי ולא רק עם החיתולים וההנקה.
בשביל לשרוד בקריירה בינלאומית צריך שלושה דברים. 1. מספיק בטחון עצמי בשביל לא להאמין לכל מה שכותבים ואומרים עליך. 2. צריך הרבה צנעות וענווה בשביל לא להאמין  למה שאומרים אתה גדול, נהדר, נפלא הקטנת האגו. 3. הדבר השלישי והחשוב ביותר, צריך לפחות חבר אחד טוב ואמיתי ומפרגן, שיגיד לך את האמת כמות שהיא, שאינה תלויה בכסף, מעמד, והצלחה. בורכתי יש לי את דור שהוא המורה הרוחני שלי, שנים ארוכות אנחנו עובדים יחד עזר לי לעבור משברים קשים ולהגיע לתובנות עמוקות.
מתסכל אותי שקשה לי לקום בבוקר וסתם להיות שמחה, לחייך ולהגיד איזה חיים נפלאים יש לי, אנשים אשר קמים בבוקר והם שמחים זה חסד אלוהי.