הינדה ממשיכה את סיפורה

הערבים היו מפעם לפעם בלילות מתקיפים אותנו, הם שכבו על הגבעות מסביבנו וירו עלינו. הבחורים ירו בחזרה . אחרי שהערבים התקיפו אותנו הם בדרך כלל הלכו להתקיף את קיבוץ עין השופט.
פעם הערבים התקרבו מאוד למגדל והבחורים הוציאו מהמחבוא את הארגז עם הפצצות בכדי לקבל את פני המתקיפים. באותו זמן עבר על הכביש ביקנעם סיור של האנגלים. הרוח הביאה אליהם את הדי היריות והם החליטו לבוא לראות מה קורה בהרים, הרוח נשבה נגדנו ולא שמענו כלום עד שהטנדר עם האנגלים נעצר על יד המגדל,אוי ואבוי אם היו מגלים את הארגז עם התחמושת.

הבחורים בכול מיני הסוואות ותחבולות ובחסות החושך הצליחו לסלק את הפצצות. הרובים היו ברישיון הם ניתנו לשומרים ברובם גפירים בתשלום, לפועלים ניתנו במסגרת עבודתם, ייתר סוגי הנשק היה כמובן בלי רישיון.
יהושע ואני קיבלנו ארבעה ימי חופש בחודש ,אבל כשהיינו צריכים חופש , יהושע היה צריך למצוא החלפה כי היה מוכרח להיות מספר אנשים כמספר הרובים.
נשארתי ברמת השניים עד שגילו שאני בהריון. בפקודת המפקד ירדתי ליקנעם, שם היה לנו צריף ששילמנו עליו עשרים גרוש לחודש. אבל הצריף עמד בקצה המושבה ובגלל מצבי לא הרשו לי לישון בו. אחת המשפחות שגרה במרכז המושבה הזמינה אותי אליה לישון.

את ביתנו הבכורה ילדתי בחיפה, מכיוון שהיה עוצר בדרכים נסעתי ללדת בליווי שוטרים.
את השם ניצה נתנו לה ידידנו גאולה וטוביה לישנסקי חברי עין השופט. ביקנעם המשכנו לעבוד בחקלאות, אני עבדתי אצלם המתיישבים בכול ענפי החקלאות ויהושע עבד בתור לולן במשק גדול שהיה שייך לבעלי הון מהולנד. יום אחד פרצה מחלה בלול והחליטו להעביר את הלולים להרים. השנה הייתה 1940- תקופת מלחמת העולם השנייה, המצב הביטחוני בארץ היה די רגוע.
ביקנעם גרנו בבית קיצוני לרגלי הר, על ההר גרו באוהלים או בקתות הערבים ,
הפרידה בינינו גדר, בתקופות רגיעה היחסים עם הערבים היו ממש ידידותיים, בייחוד בין הנשים, היינו משוחחות וגם מכבדות אחת את השנייה בכל מיני מאכלים, לפעמים הערבייה שאלה אותי: למה הילדה בכתה בלילה האם היא חולה?

כשבתנו ניצה הייתה בת שנתיים עלינו שוב לרמת השנתיים לאותו מגדל והפעם כולו לרשותנו. הפועלים שעבדו במטע גרו כבר ביקנעם ובאו בכל בוקר בעגלה לעבודה, לא רחוק מאיתנו בנו עוד מגדל ושם גרו שני שומרים.
בינתים המטעים והכרם התפתחו יפה ואנחנו כבר נהנינו מתפוחי עץ , שזיפים וגם ענבים מזנים משובחים, הייתה לנו הזכות ליהנות מפרי עמלנו.

לקיבוץ משמר העמק , קיבוץ הזורע ויקנעם היה רופא אחד. הרופא גר במשמר העמק וליקנעם בא פעמיים בשבוע. לפני שעלינו עם ניצה לרמת השניים הוא אמר לי - מכיוון שרמת השניים זה לא ישוב אלא רק נקודת שמירה, זה לא מחייב אותו לבוא למעלה להגיש לנו עזרה רפואית, ככה יצא שהרבה פעמים אחרי יום עבודה במטע, הייתי צריכה לקחת את הילדה החולה על הכתפיים וללכת איתה כשלושה קילומטר דרך הכפר הערבי קירי עד למרפאה ביקנעם....
ניצה הייתה ילדה יחידה בהרים, היו לה שני חברים, עז שסיפקה לנו חלב וכלב גדול(דוג-דני). כאשר ניצה הייתה נופלת בין הסלעים ובוכה הכלב והעז תיכף היו על ידה ולקקו אותה כדי לנחמה.

לעז קראנו פטמה על שם ידידה שלי ערביה שהייתה לי ברמתים, לשתיהן היה צבע חום נהדר ואותה שובבות ועליזות, על הקריאה פטמה העז הייתה עונה מכול מרחק במההה..ארוך ועליז מאוד.
לכלב קראנו בובי. קיבלנו אותו לטיפול ממשפחת פון ויזל מגדרה שנסעה לתקופה ארוכה לחוץ לארץ. מהלולים היה לנו מפעם לפעם איזה עוף בשבילו, בזמן שהוא אכל ניצה הייתה היחידה שיכלה להתקרב אליו. לפעמים התיישבה לידו ואכלה קצת מהסיר. היא גם הייתה מתחלקת איתו בשוקולד שקיבלה. אחרי כשנה שהכלב היה אצלנו, כולנו ישבנו במגדל כשרק הדלת רשת סגורה, פתאום בובי זקף אוזניים ובמהירות קפץ דרך הרשת החוצה. יצאנו וראינו לרגלי ההר על השביל המוביל אלינו , נוסעת מכונית קטנה ובובי רץ לקראת המכונית. היו אלה האדונים שלו. כאשר הם יצאו מהמכונית ראינו את הגברת שהייתה מאוד קטנה ורזה, הכלב מרוב שמחה הפך אותה כמה פעמים. אבל למרות ההתרגשות לפגישה עם הכלב הם השאירו אותו אצלנו.
מאחורי המגדל הייתה לניצה מזוודה קטנה ובה כול מיני פריטים, מפעם לפעם הייתה מתפנה לשחק בהם. פעם נחרדנו לקריאה מבוהלת של ניצה , התחלחלנו לראות במזוודה בין כול הפריטים שכב לו מקופל נחש צפע מרהיב בצבעיו ולא זז מהמקום. הנחש הסתכל עלינו כאילו אמר: מה הבהלה אני רק פריט למשחק.
בגלל הסלעים והיובש היו הרבה נחשים ועקרבים במקום, הפעם ניצה ניצלה בנס מהכשה.

בכול בוקר היה בא רועה מקיבוץ הזורע עם עדר כבשים למרעה בהרים. פעם היה זה שאול דר' לפילוסופיה ופעם אליהו רבינר. ניצה הייתה מצטרפת אליהם למרעה ובצהריים הם החזירו אותה. היו לה גננים מיוחדים במינם.