פרשת לזרוביץ-קירז'נר היא פרשת חטיפה ורצח

בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בליל 16-17 באוגוסט 1938, התקיפו כ-200 מאנשי כנופייתו של יוסוף אבו דורה מחנה מעצר ליד עתלית, שבו כלאו הבריטים את אנשי הכנופיות הערביות שנלכדו והעבידו אותם בעבודת פרך.

מטרת התוקפים הייתה לשחרר את אסירי המחנה. הם התקדמו לעבר המחנה בקבוצות קטנות ממספר עברים. התוקפים התגברו על מספר זקיפים ונטלו את נשקם. אחדים מן התוקפים הגיעו לבית בשולי המחנה שבו התגוררו קצין המשטרה היהודי משה לזרוביץ, סגן מפקד המחנה, ובני משפחתו. התוקפים הפתיעו את בני הבית בשנתם ושבו את ששת האנשים שהיו בו, את משה לזרוביץ, אשתו ברוריה, שלושת ילדיהם, חגי בן שנתיים וחצי, יפרח בן 8 ורחל בת 12, ואת אחי האשה אליהו קירז'נר, עובד מפעלי המלח בעתלית. אחד משומרי המחנה הערבים נלקח אף הוא בשבי, אך שוחרר למחרת בבוקר ושב למחנה.

בשלב זה התקדמו התוקפים עד למרחק של כ-50 מטר משערי הכלא. השוטרים הבריטים שהיו במחנה פתחו לעברם באש ממקלעי "לואיס". התוקפים ניתקו את קווי הטלפון מן המחנה, אך האש הנותבת שירו המותקפים הובחנה על ידי תחנות המשטרה שבסביבה ולמקום הוחשה תגבורת של המשטרה ושל חיילי הרגימנט המלכותי של מערב קנט, שהיו מוצבים בסביבה. התגבורת הניסה את התוקפים בדיוק בעת שתחמושתם של שומרי המחנה עמדה לאזול. קצין בריטי וסוהר ערבי נפצעו בקרב.

בבוקר שלמחרת פתחו הבריטים בחיפושים נמרצים אחר החטופים, כשהם נעזרים בכלבי גישוש ומטוס שחג מעל. נמצאו סימני דם שגרמו להשערה כי חלק מן התוקפים נפצעו. העקבות הוליכו לכיוון הר הכרמל. הסביבה ההררית הקשתה על המעקב והמחפשים שבו על עקבותיהם.

בשבת ה-20 באוגוסט 1938 הבחינו שומרי קיבוץ משמר העמק בחמש דמויות, שני מבוגרים ושלושה ילדים מתקרבים לקיבוץ. בהמשך התנתקו המבוגרים מן הילדים והילדים המשיכו ללכת לעבר שער הקיבוץ. הילדים הגיעו לשער וסיפרו כי הם ילדיהם של בני הזוג לזרוביץ. הם נראו רעננים ולא הוכרו בהם סימני סבל וכאב. הם נשאלו למקום המצא הוריהם אך השיבו כי אינם יודעים דבר על כך. רחל המבוגרת משלושתם סיפרה כי לאחר שנחטפו הם צעדו כשעיניהם מכוסות ולאחר מכן הובלו על גבי סוס וחיו כל אותו זמן בקרב שוביהם הערבים שהאכילו אותם וטיפלו בהם היטב. בבוקר יום שחרורם הם נלקחו לשדה למקום לא מוכר להם. שני הערבים שליוו אותם הורו להם להסיר את הכיסוי מעיניהם ולהמשיך לצעוד לעבר קיבוץ משמר העמק. שני הערבים אמרו לילדים "שלום" והמשיכו לצפות בהם עד שהגיעו בשלום לשער הקיבוץ. רחל, הגדולה שבילדים, נשאה עמה שטר של לירה פלסטינית אחת ומעטפה, שמסרו לה שוביה. במכתבים שבמעטפה, שנכתבו בערבית באותיות עבריות, שאחד היה ממוען לעיתון "דבר" והשני לעיתון "הבוקר" נאמר:

מאת יוסף אבו דורה מפקד המורדים.

האומה הערבית הוא אומה אצילה ונוהגת באצילות.
כשהביאו אותנו קיבל אותנו אבו דורה והתנהג אתנו יפה.
לפי ההוראה הדתית. נתן לנו להוצאות הדרך.
אני ואחי היינו שבעי רצון מאד.
חתום: רחל לזרוביץ‏

שחרור שלושת הילדים, מטעמים הומאניים כביכול, לא היה בו כדי להציל את שלושת המבוגרים, והחוטפים הוציאו את שלושתם להורג והסתירו את גופותיהם. מקום קבורתם נותר בגדר תעלומה במשך חצי יובל שנים.

ביולי 1963, בעקבות פרסום הפרשה ב"מעריב"‏ החלה חקירתו של שלמה בן אלקנה, חוקר פרשיות מימי היישוב ומומחה לגילוי נעדרים, והתגלה הבור בכרמל ליד עין הוד שבו הוסתרו הגופות ועצמות הנרצחים. הגופות זוהו באמצעות כפתורי בגדי האישה‏ והנרצחים הובאו לקבורה בקבר אחים בראשון לציון.‏

הבן הצעיר חגי, נהרג שנתיים אחרי החטיפה בהפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב.

שלמה בן אלקנה העלה את הפרשה וגילוי הגופות על הכתב בספר שכתב בשנת 1986.

משה לזרוביץ היה בן 40 שנה בהירצחו. יליד פתח-תקווה שאחרי כיבוש ארץ-ישראל בידי הבריטים הצטרף למשטרה ובה הגיע לדרגת קצין. בשירותו רכש גם את חיבת הערבים ואלה כינוהו "שייח מוסא". היה קצין משטרה מצטיין. בשנת 1935 הצטרף לארגון "ההגנה".

שרידי המחנה נמצאים מעל תחנת הדלק בצומת אורן. במקום יש שני שלטי הנצחה ובהם צילום המשפחה ותיאור הפרשה. מהמחנה נשארו יסודות מבנים ומגדל שמירה אחד.

נלקח מהויקופדיה