יולי אדלשטיין

הייתי סטודנט בשנה הרביעית, מסורב עליה, כאשר עזבתי את הלימודים הייתי חייב לעבוד, אם אינך עובד חצי שנה אתה צפוי למאסר, אז עבדתי  כדוגמן מודל עירום במכון ע"ש סוריקוב, היכן שגדל כל הדור של הציירים והפסלים הסוביטיים.

עליתי ארצה לא מתוך ציונות, זה קרה על רקע מריבה עם מרצה לתולדות המפלגה, לא הסכמתי אתו שסטאלין הוא מנהיג ראוי שניצח במלחמת העולם השניה, טרקתי את הדלת מאחורי, חזרתי הביתה ואמרתי להורי עד כאן אני במדינה הזו לא ממשיך יותר.

בשלב מסויים התחלתי לתת שיעורים בעברית, היו מקרים שהק.ג.ב. היה מתפרץ לחדר שלימדת, אחת הפריצות הסתיימה במשפט, מפעם לפעם היו עושים נקיון למורים בעברית. המשפט היה קפקאי, בתחילה הם הורידו את כל הספרים שלא היו כתובים ברוסית, מישהו שלף קופסת גפרורים ושאל מה החומר הזה שיש לך כאן? זה מזכיר מאד סמים, נשלח את זה לבדיקות מעבדה, נאסרתי על אחזקת סמים לא חוקית, גזר הדין היה שלש שנים זה היה המקסימום ואת זה קבלתי.

אחרי בית הסוהר אתה נשלח למחנות, זה יותר קשה, כי בבית הסוהר יש תא ואנשים משועממים, שבימים רגילים לא היית בוחר בהם כחברים, זה שואב אותך פנימה, ממש מדורי גהינום. מבתי הסוהר מחלקים את האסירים למשלוח למחנות שונים מחנה זה אלפיים חמש מאות פושעים, עבודות פרך ממש קלאסיקה.
סדר היום היה השכמה, כמה דקות התארגנות כולל שירותים בחוץ שאתה חולק עם מאות עכברושים, ספירת בוקר ארוחת בוקר, יציאה לעבודה רגלית כמה קילומטרים, רק בימי שלג קשים לא עבדנו, רב ימות השנה זה לא קורה.
בהתחלה סידור העבודה היה סידור ערימות של עצים, אחרי כן התקנת השלבים לפסי הרכבת שעשינו בשטח בהתחשב ביום העבודה הארוך ובתת תזונה , עד שאתה מתחיל להסתדר זה היה קשה. נפצעתי קשה כאשר עבדתי במפעל העבירו אותי לבית חולים לאסירים בקרון, הייתי שבור לחלקים, ואת הנסיעה הארוכה הזו לא אשכח. כאשר היה ביקור רופאים, היחס לחולה לא היה הצד החזק שלהם, הסתכלו ואמרו חבל, ממילא הוא הולך למות.כך הסתיים הבחקור הרפאי. איכשהו הצלחתי להעביר מכתב לאשתי היא התחילה לעשות מהומות, לאורך כל המאסר, שבתב שביתת רעב ארוכה מאד, לא רצו להתעסק איתה.
הכאבים היו כל כך חזקים, שהייתי לוקח מגבת בלילה שם בפה ומנסה לנשוך על מנת לא לצרוח כל הזמן. כאשר גיבסו לי את כל הגוף, אמרתי אני רוצה לקום, לא בא בחשבון, בעזרת כמה חברים וזוג קביים התחלתי ללכת, אתה צריך לעשות משהו בכדי להיות בתנועה.

אני שונא מכל התקופה הזו את שתילת הסמים והמשפט המגוחך. מה שנשאר מכל זה לא סיוטים אלא זכרונות, על כל זה אני יכול לדבר עם אשתי שהיתה בלי ספק חלק בלתי נפרד מכל התהליכים שעברתי בין כל הדברים אתה נזכר גם בהרבה דברים מצחיקים, זה נותן איזו מעטפת לכל הסיפור.

בשת אלף תשע מאות שמונים ושבע אנו עולים לארץ, זוכר את הנחיתה מהמטוס עם המון סקרנים, ואני בוכה, אני נזכר תמיד בשלושה דברים, רואה את הדקלים של שדה התעופה, שניים החברים שלא ראיתי אותם שנים, והדבר השלישי זה הכותל, ההגעה הזאת היתה האידיאל מבחינת ההגשמה שחלמתי.