קשה להיות אוביקטיבים

אובייקטיבי' – מילת קסם בה מתהדר כל מתווכח מצוי כשהוא מנסה להסביר, להבהיר, להוכיח, לשכנע, מדוע טענותיו הן אלה הצודקות, ולמה ההוכחות שלו הן המצוקות, ומה גורם לצד שלו להיות הצד המנצח.

'אני אובייקטיבי' הוא טוען בנחרצות, ובזה תם נשלם וגם נגמר, מבחינתו, סדר ויכוח. - 'ומה אני?!' שואל תמה הפרטנר לויכוח. - 'אתה לא! אתה סתם נגוע, אתה רואה את הדברים מנקודת מבט אישית ס ... ובייקטיבית. המבט שלך לא נקי!'

לך תתווכח איתו. המבט שלו נקי - אובייקטיבי. המבט של השני נגוע - סובייקטיבי. למה? - ככה! כי הוא אובייקטיבי וזהו, נקודה, נקודתיים, סימן קריאה, סוף פסוק.

אז הנה לכבודם של כל האובייקטיביים למיניהם, סיפור: שני ידידים וותיקים, החליטו לשבור מעט את שגרת החיים המשעממת של גיל הפנסיה,

ולזכר הימים הטובים בהם טיילו יחדיו וחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה, גמרו אומר לצאת למסע תרמילאים סובב עולם, ליהנות מנופים חדשים, לבקר באתרים מעניינים, וקצת לשחרר את הגוף שראה ימים טובים יותר, מכבדותו היום יומית. נטלו השניים את תרמיליהם הישנים, העמיסו על גבם, ויצאו לתור את חוץ לארץ.

בימים היו עוברים ממקום למקום, מסתובבים ברחובות הערים, מחפשים את האתרים המעניינים כשהם מסתמכים על מדריך טיולים מצהיב משנת תרפפ'ו, איכשהו נסחבים, נגררים, משתדלים ליהנות לזכרם של ימים יפים יותר.

הם כבר לא ישנים באוהלים בחיק הטבע, בכל זאת הגיל עושה את שלו, הגב הכואב, דלקת הפרקים, העצמות השחוקות, הלב שכבר לא תמיד עובד סדיר, לחץ הדם הגבוה, כל אלה יחדיו חברו לשיקול המכריע שעמד מאחורי השארת הסק'שים בבית.

את הלילות הם עושים על מיטות של ממש בבתי מלון ובאכסניות מזדמנות, שם הם גם נהנים מארוחה חמה ומזינה, בכל זאת קשה בגיל הזה לחיות על קופסאות שימורים, קרקרים ונקניק מעושן.

באחד מאותם לילות, פרץ לו הויכוח המר שכמעט ושם קץ לכל פרשת הידידות הותיקה. 'קר לי! תסגור את החלון'. - 'השתגעת?! בחום הזה לסגור חלון, אפשר להיצלות!'

הראשון קם ממיטתו נחוש, סוגר את החלון, מבריח את הבריח וחוזר לשכב. - 'איזה חום! אני כולי נוטף זיעה, קח שמיכה, זקן שכמותך!' - 'אני זקן? ככה אתה מדבר אלי אחרי שישים שנות ידידות, תתבייש לך, וחוץ מזה אני מבוגר ממך בכמעט שנה, אז קצת דרך ארץ לא תזיק לך, ואבוי לך אם תפתח את החלון'.

השני מתעלם מאזהרת ה'אבוי', פותח את בריח החלון ובחבטה מלאת אנרגיה שלילית פותח את החלון לרווחה. רוח נעימה חודרת לחדר,

בשביל הראשון זאת סיבה מספקת להרים את קולו לאוקטאבות מחרישות אוזן ולהוכיח את ידידו ה'צעיר' במנה אחת אפיים.

ושוב מתרומם ממיטתו בכעס, סוגר את החלון בחבטה שמאיימת להפיל את החלון על מסגרתו, ומזהיר את ידידו כי במקרה והחלון ייפתח בשנית אזי...

כך נמשך הסיפור כשעה ארוכה, אחד פותח והשני סוגר, שניהם צועקים, כועסים, מתווכחים, רותחים. עד שנמאס. מכיוון מיטתו של השני מתרומם אגרטל כבד, מסתובב באוויר וקול נפץ עז נשמע בחדר, עשרות רסיסי זכוכית מתפזרים ארצה מכסים את השטיח במעטה נוצץ.

- 'עכשיו נעים!' הוא מכריז בקול, בטוח שהחלון שבור, 'לילה טוב זקן!' - 'אוי כמה קר!' נאנח ה'זקן', עכשיו בגללך לא אוכל לישון כל הלילה. אפילו שמיכה נורמאלית אין כאן, אני אקפא מקור... אוי ק...ר...ר...ר...ר...ר לי....!'

עוד שעה ארוכה נמשכים הקולות, אחד נהנה מכל רגע, הוא מתאר בקול את משבי האוויר הנעימים ומספר ל'זקן' כמה טוב זה עושה לו, כמה נעים לו כשהרוח נושבת על פניו בלילה, וכמה הוא היה סובל אילו נשאר החלון סגור.

ומן הצד השני, בקול צרוד, עולה ונשנה תיאור של קור מקפיא, של גוף רועד ועצמות כואבות מקור. העייפות הכריעה את הכף והשניים נרדמו. בבוקר, כשרצו להסתרק אל מול המראה, הם גילו שהיא מנופצת.... כן, הבנתם נכון. החלון נשאר סגור, ובכל זאת לאחד היה קר, ולשני היה נעים.

המחשבה, היא שגרמה להם לתחושות ה'אובייקטיביות', כל אחד היה משוכנע שמה שהוא מרגיש זאת המציאות. למרות שההפך היה הנכון.