מֶרְץ

חֹדֶשׁ מֶרְץ עוֹד מְעַט חוֹלֵף,
אֲנִי אוֹסֵף אֶת פֵּרוּרֵי הַלֶּחֶם
שֶׁנּוֹתְרוּ לִי לַשַּׂקִּית,
לְרִגְעֵי מְצוּקָה.
לְעֵת תֹּם הַזִּכְרוֹנוֹת
הַמְּתוּקִים,
כָּאֵלּוּ שֶׁהַגּוּף נִצְרַךְ לָהֶם
כְּמוֹ חַיִּים.
וְהָרוּחַ כְּמוֹ שִׁירָה,
וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אוֹתִי שִׁירָה מַהִי.
 
הַחִטָּה עֲדַיִן יְרוּקָה בַּשָּׂדוֹת
עוֹד מְעַט יוּנַף הַמַּגָּל
וְיִקְצֹר אוֹתָהּ בְּאַחַת,
כְּפִי שֶׁחָתַכְתְּ.