גוסטב קלימט

קלימט נולד השני למשפחה בת 7 ילדים בשנת 1862 למשפחה קתולית ממעמד המהגרים הנמוך של העיר. אביו היה צ'כי מחוספס וחסר השכלה, מבודד בגלל הגרמנית הקלוקלת ומתוסכל בגגל רווחיו הזעומים שגרף בעבודתו כצורף. קלימט גדל בעוני נורא, בחג המולד לא היה אפילו לחם בבית, ובטח לא מתנות, עוד בטרם מלאו לו שנתיים עברה המשפחה חמש דירות.

גוסטב עדיין לא נחשב למורד אשר בידר את חוג ידידיו בביקורו היומי בקפה טיבולי לרגלי הגנים של טירת שונברון. הוא החל להתפרסם, נשים סברו שהוא מושך, מבנה גופו האתלטי פניו השזופות, מבטו הישיר והעז שינה אותו מכל הגנדרנים של וינ ה האריסטוקרטית, קלימט נטף כריזמה מינית טבעית של אדם החש בנח עם עצמו.
בגיל שלושים היה המלך של האמנות הווינאית, בגיך עשרים קבל את צלב הזהב, הקיסר פרנץ יוזף בירך אותו על ציורי הקיר של התיאטרון האימפריאלי של ווינה, הישוו אותו להאנס מקארט, צייר רומנטי של סצינות מתוך רומיאו ויוליה, של נימפות יער, ושל אבירים וטרובדורים, ההשוואה היתה משכרת עבורו שחמק מבי"ס יסודי כי משפחתו היתה עניה מכדי לרכוש לו בגדים חדשים במקום בגדיו המרופטים.

ההזמנו חילצו אותו מעוני מייאש, אך שערותיו סמרו אל מול העולם השמרני והצבוע, הוא החל להתקרב לפטרונים חדשים תעשיינים רבים מהם יהודים. קלימט התעניין בנשים בתקופה שבה חושניות הוקעה כסטייה, רישומיו האירוטיים הבהירו   שהוא מבין את תשוקותיה המיניות שהאשה. נשים ממעמד גבוה הלכו שבי אחר התנהלותו חסרת הגינונים והישירה, מבטו החורך וקול הבריטון העמוק שלו, משיכתו המגנטית היתה אופינית יותר לחוטב עצים או למלח, הוא לא עשה דבר כדי להפריך את דימוי הגבריות הפרועה שלו.

הרגלי העבודה שלו היו נזיריים לאחר ארוחת הבוקר שב לסטודיו לימים ארוכים עם הפסקות להרמת משקלות. נשים ריתקו אותו, החל לקבל הזמנות לציור של דיוקנאות נשיםיהודיות מהמעמד העולה בעלות אמצעים.
היהודים מילאו את  התיאטראות בתי האופרה    ובתי הספר בשיעור שלא הלם את חלקם באוכלוסיה, האליטה היהודית היתה הדבק האינטלקטואלי  של אירופה.
פרופ' פרידננד לאוברגר התרשם מכשרונם  של קלימט ואחיו ארנסט וממוסר בעבודה הגבוה שלהם, בזכות המלצתו החלו האחים לצייר ציורי קיר של ארמון הרמס, בשנת 1880 ציירו את התיקרות של פאלה סטוראני, עד מהרה היתה להם עבודה יותר מכפי שיכלו לבצע. מבחינה חברתית היו האחים דמויות מרשימות התבטאו היטב ניחנו בעין בוחנת של אמנים ברוכי כשרון, ובגוף חזק של גברים  שנועדו לשדות, אמנות היתה כח בווינה, הם עלו מעלה מתוך ילךדות עלובה, אל אור הזרקורים והפכו לאלים צעירים.

האמנות היתה גאולתו של גוסטב, לא ירחק היום שבו השדם של קלימט יזלגו מנפשו הסוערת אל ציוריו.

אדלה תמיד היתה שונה, היא היתה שנונה בעלת יכולת אינטלקטואלית והשתוקקה ללמוד, בתקופתה זו היתה שאיפה יוצאת דון, נשות חברה היו אמורות להעביר את זמנן , בקריאה רקמה, מוזיקה או לימוד פרטי של שפות, אך אדלה השתעממה, נערות החברה הצעירות נדרשו להסמיק  להימנע מהבעת דעות נחרצות, ללחוש ולצחקק כאילו  הן מבוסמות מעט, כפי שהעיד ידיד המשפחה סטפן צווייג, היא סברה שחיי החברה בווינה משעממים ושטחיים  בהשוואה לעולם האמנות התוסס, צריך לפתח רגישות לאיכות לדעת מהי מקוריות.
אמני ווינה חשו תיסכול רב, מספר מצומצם של פטרונים מהמעמד הגבוה העדיפו אמנות היסטורית בסגנון ניאורנסנסי, לדעתו של קלימט העובדה שהמדינה מימנה את מוסדות האמנות ייצרה דיקטטורה, אשר הציגה  אמנות חלשה ושיקרית.
אדלה בלוך באואר יצאה מדירתה האלגנטית אל הכרכרה שהמתינה להסיעה אל הסטודיו  של קלימט. שמה הטוב היה הדבר האחרון שהעסיק אותה, השנה היתה 1903 היתה חדורת התרגשות ככלה, בעלה ביקש להנציח את אשתו, וציור של קלימט היתה מתנה יקרת ערך, השניים העבירו שעות רבות לבדם . קלימט החל לרשום את אדלה בדממה, עיניו הלוטפות את קו המיתאר של גופה  בשעה שעפרונו עוקב אחר שערה, פניה, שפתיה וחימוקי גופה, כשהרים את פניו פגש מבטו הנועז בעיניה, היא צעירה ורגישה שצוירה בידי אחד האנשים המפורסמים ביותר בווינה. מעתה תעמוד בקשר רציף עם אחד הפתיינים הגדולים, ידוען שאפילו  נשות חברה מנוסות  התקשו לסרב לחיזוריו.
החזות הזוהרת של חייפ הנישואים  שלה הסתירה פגיעות  הולכת וגוברת, היא עברה שורה של הפלות, האפשרות של חיים חשוכי ילדים  היתה מכה מוחצת לאדלה ולפרדיננד, לנשים היה כרטיס אל השבט האנושי,  עבור אשה נשואה חיים חשוכי ילדים היו אסון, אובדן העוגן הבסיסי של הזהות האישית והחברתית. כאן נפתחה בפניה הדלת לאחת החוויות המסעירות ביורת שאשה ווינאים יכלה לבקש לעצמה.

הוא רשם אדלה יושבת שערה נערם על ראשה, היא מחייכת, צוחקת, העבודה על הציור תחת מבטו האפל וההחלטי של קלימט, הוא יערוך יותר ממאה רישומים, נשים ספורות יקבלו ממנו כמות כזו של זמן ותשומת לב. קלימט הפגיש אותה עם כמה מהנשים המרתקות ביותר בתקופתה, אדלה מצאה כעת מפלט מחיי המשפחה המחניקים. היא התישבה ובלעה קלאסיקות, של הספרות הצרפתית, הגרמנית והאנגלית, קראה על אמנות, רפואה ופוליטיקה, אי אפשר לרכוש ידע בחינוך תיכוני וגם לא מפרופסורים באוניברסיטה, אדם מוכרח להתקדם בעזרת כח רצון ברזל, על מנת להפוך לאדם משכיל באמת, אנשים שמרוצים מעצמם לא יכולים להתפתח.
קלימט ואדלה היו נתונים כעת במערכת יחסים  קרובה שתימשך כל חייהם. מרביתה התרחשה בסטודיו שקט ומבודד, מקום מפלט ליצירה אומנותית, ולמפגשים רוויי יצרים.
קלימט הציג את הדיוקן הראשון של אדלה  בווינה  ביוני 1908 בגיל עשרים ושש הפכה אדלה לאשה מפורסמת, דומה שהדיוקן של אדלה כמו המונה ליזה, גילם את מושג הנשיות, אך זו היתה נשיות חסרת מנוח וחושנית ללא האיפוק הנדרש מגבירה.
באוגוסט 1939 ריכז היטלר כוחות גדולים סמוך ללגבול הפולני, למחרת הכריז היטלר מלחמה על פולין. כל משפחת באואר             אזרחים אוסטרים וותיקים ומכובדים  הפכו לחזירים יהודים וגורשו מהרייך הגרמני, שנאו אותם על כי היו משכיםים ועשירים  פטורוני תרבות ואמנות היסוטוריה ומדע,.

לאחר המלחמה בעוד אוסטריה מתחילה להתאושש מנזקי המלחמה, העמיסו חיילים אמריקאים את ציוריה היתומים של אירופה, מתוך מכרות מלח, טירות,  ומנזרים ברחבי אוסטריה וגרמניה, היצירה היחידה שהשתייכה למשפחת באואר היהת הדיוקן  של אדלה.

הצמד המוזר רנדול עו"ד ומריה אחייניתה של אדלה,, הם היו נחושים לתבוע ולשכנע בבית משפט אמריקאי להשבת היצירה  יצירת האמנות , הוא עו"ד לא מנוסה, והיא יפהפיה וינאית מזדקנת  באוגוסט  2000 הגישו. רונדל ומריה את התביעה          בבית המשפט הפדרלי של ארה"ב בלוס אנג'לס, השופטת קבעה שמריה סיפקה הוכחות רציניוצת וכבדות משקל לכך שהיצירה נלקחה תוך עבירה על החוק הבינלאומי, לפתע נראו השניים העורך הדין המעצבן והתובעת בת השמונים שקשה יהיה לנפנף אותם. מריה אמרה בבוז, עכשיו טוענים שאוסטריה היתה קורבן של הנאצים, לא היו שום קורבנות, הנשים זרקו פרחים, פעמוני הכנסיות צילצלו, הם קבלו את הנאצים בזרועות פתןחות.

רונדול התיישב המום מול הטלוויזיה , כאשר בישרו על ניצחונמם, אחרי שנלחם בניציגי אוסטריה במשך שנים,  לא האמין, מריה פחדה שנפסיד עד הרגע האחרון. סטפן לאש אמר  המאורע המשמעותי ביותר בשוק האמנות מאז מלחמת העולם השניה, היצירות ניחנות ביופי יוצר דופן כל כך , סיפור המאבק להשבתן מרתק  , מכירתן הפרטית או הציבורית תמשיך לגרות את דמיונו של העולם.

הדיוקן של אדלהבלוך באואר  יהיה יצירת האמנות היקרה ביותר שנמכרת מאז ומעולם.