זכות השיבה למי??

לפני מלחמת השחרור בתקופת העלייה של קיבוצי אזור רמת מנשה היו כ 13- 15 כפרים ערביים בסביבה ( תלוי מה מגדירים ככפר) . אותי מעניין מבחינה היסטורית איזה סוג יחסים היו בין חברי הקיבוץ הצעירים לתושבי הכפר הערבי שבשכנותם. מצאתי תוך שיחות עם חברי קיבוץ שאחת הבעיות הקשות במערכת היחסים הייתה בנושא הקרקעות.

לדוגמא באזור רמת מנשה: לתושבי כפריין לא היו כמעט דרישות קרקעיות מעין - השופט ,הם עיבדו קרקעות שגבלו באדמות עין- השופט. מדי פעם היו עולים על שדה של עין- השופט עם עדר צאן או עזים של אחד התושבים הערביים אבל המחלוקת נפתרה בשיחות עם המוכתר היהודי והערבי. בתקופת העלייה של חברי דליה היה אירוע אחד של החלפת מכות בין תושבי סובריין וכפריין , אבל זה היה אירוע חד פעמי שלא היה משמעותי בתהליך ההיסטורי. אוטובוס של עין- השופט היה נוסע כל יום לכפריין לקחת את הנוסעים לחיפה. חברי הקיבוץ היו מוזמנים לחתונות או חס וחלילה ללוויות בכפר. תושבי הכפר שנזקקו בדחיפות לעזרה רפואית קיבלו אותה במרפאת עין השופט. הייתה פה מערכת יחסים טובה יחסית לשאר הקיבוצים . על פי מה שאני יודע מערכת היחסים בין עין השופט לכפריין הייתה הרבה יותר טובה מאשר בין דליה לדלית אל רוחה או בין רמת השופט לריחניה.

לתושבי דלית אל רוחה הייתה גישה מאוד בעייתית כלפי חברי קיבוץ דליה ,כי הייתה להם תביעה לגבי הקרקעות . לחברי קיבוץ דליה הייתה גישה מאוד דומה כלפי הערבים תושבי דלית אל רוחה ,למעט מספר חברים שחלקם נשאו בתפקידים מרכזיים בקיבוץ .

אבל בין חברי דליה לתושבי סבריין היו יחסים יותר טובים חוץ מויכוח על גבולו של שדה תירס מסוים.

אני טוען שהמרחב החקלאי נתן אפשרות גדולה יותר לכינון יחסים טובים בגלל ההזדקקות הדדית. כשהכפריים היו זקוקים לעזרה רפואית הם הגיעו לחצר המשק של הזורע או עין השופט. כשרצו למכור עגבניות היה להם למי למכור , כשרצו לרתך מחרשה הייתה אפשרות לקבל עזרה מקצועית במוסך של הקיבוץ והם היו מגיעים.

יעקב חזן והבעיה הערבית

ציפקה אפרת: אני זוכרת את הרגע שאוסישקין בא לג'וערה. האריסים גרו בחושות עלובות .אוסישקין בא כדי לשלם להם כסף עבור אדמותיהם בסביבות ג'וערה , הוא ישב ליד שולחן והכפריים אחד אחד זחלו על הברכיים כדי לקבל את הכסף. חברים שלנו היו צריכים להרים את הכפרי מהארץ כדי שייקח את הכסף.הם קיבלו את הכסף בתודה גדולה ובעזרת הכסף הזה הם התחילו לחיות.. קנו אדמה ועזים. החצרן של עין השופט היה בקשר יומיומי אתם. יכול היה להיות מצב לגמרי אחר אילו לא באו ערבים ממקומות אחרים והסיתו את תושבי כפריין נגדנו. אני יודעת שנאמר להם "תעלו עליהם,תקבלו את הבנות עם המכנסים הקצרים ,את הפרות (כמה פרות כבר היו לנו..) בקיצור עשו מלחמה.."

יכול להיות שהייתה נוצרת מערכת יחסים אחרת לגמרי אם הם לא היו מוסתים נגדנו. מה שקרה בעקבות המלחמה שינה את כל הסיפור."

אופיר: מעניין לשמוע עדות מכלי ראשון. אני טוען שההנהגה היהודית לאורך שנים ראתה את הבעיה הערבית במונחים כלכליים.לדעתי זו טעות. העם הערבי לא פחות חכם מהעם היהודי. בעם הערבי יש תעצומות נפש אדירות- קשה לתאר אותן אבל זה לא קשור לעניין הכלכלי.

אותם אריסים שקיבלו את הכסף והלכו, זה לא כל העם הערבי.

אלה הם אריסים , אנשים שלא הצליחו וניסו את מזלם בכוח הכסף במקום אחר.יוסף וייץ שם לו למטרה ליישב את רמת מנשה בכל מחיר.

רוב הישובים ברמת מנשה היו מגרעינים של השומר- הצעיר. החינוך שניתן לחברי השומר- הצעיר כלפי הערבים היה מורכב מהתייחסות אידיאולוגית ,התייחסות לא ברורה כל-כך אבל מה שברור שלא הייתה כאן פרקטיקה.

לפני ההתקפה הגדולה על קיבוץ משמר- העמק הגיעו כנופיות לאזור הזה. נשלחו שליחים ליעקב חזן מתוך כוונה למסד מערכות יחסים שוויוניים יותר בין חברי הקיבוץ לתושבי הכפרים הערביים. חזן דחה את כל הניסיונות להתפייסות מתוך אמירה " אנחנו צריכים קודם להתמסד כקיבוץ ,להיות חזקים מבחינה כלכלית ורק אחרי זה נצא ונראה מי הוא העם הערבי ונדבר אייתם"..

אתה מרגיש שלהנהגה בשומר- הצעיר לא היה יחס אמיתי לעם שישב פה. כשנאמר בואו ננסה לעבוד יחד זה לא היה יחס אמיתי,היה פה אינטרס כלכלי ולא אינטרס חינוכי. היו ניסיונות של מחנכים ליצור קשר בין הילדים להביא את הילדים הערביים לשחק כדורגל במוסד משמר העמק , לשתף אותם בחגים אבל כשאני עובר על הפרוטקולים משיחות קיבוץ מאותם שנים שלושים ארבעים אין התייחסות רצינית לבעיה הערבית למעט בקיבוץ "הזורע" שם חי איש גדול שעסק בזה-בארי. מצאתי הרהורי לב אצל יוסף רביד מרמת השופט. יוסף רביד היה במיוחד רגיש לנושא הערבי ,הוא הכיר אותם אבל בהתייחסות שלו הוא אמר "איך אנחנו לא לוקחים אותם שיחיו אייתנו באמת.." ואתה מרגיש את ההתנשאות -אנחנו לוקחים אותם שיחיו אייתנו.

ב1948 הכפריים עזבו את כל כפרי האזור לפעמים הייתה "עזרה" של המחלקות מהצבא והפלמ"ח. נכון שהישוב לא עזר בגירוש התושבים הערבים אבל גם לא קמה זעקה בישובים לעצור את זה. אחרי המלחמה שכולם היו שותפים לה לא נערכו דיונים בקיבוצים- מה עושים ומה לא עושים בעניין הערבי. כשהרסו את כל בתי הכפריים לא קמה זעקה גדולה לעצור! לא הייתה התארגנות של הישובים ,או של התנועה. פה ושם נאמר או נכתב משהו בנדון אבל בקול ענות חלושה.

המתבונן ממנזר המוחרקה לעבר רמת מנשה רואה אזור בלתי רגיל ביופיו,אזור ייחודי בעולם מבחינת הנוף הטבעי אבל הנוף האנושי .יש באזור מעט אנשים וכולם יהודים. על פי הערכתי בשנת 1948 גרו באזור רמת מנשה כ 13.400 ערבים וכמה יהודים יש פה היום? כמעט 10.000 תושבים כולם יהודים.

הציונות באה לבנות ולהתמסד. יעקב חזן היה פרקטי

כשאמר :"חבר'ה עכשיו נתמסד..אנחנו עוד לא ברמה של לראות מה יש מאחורי ההר.עכשיו עלינו לטפס במעלה ההר להגיע לפסגה כדי לראות מה עושים הלאה." אני לא אומר את הדברים בנימה של ביקורת-כך צריך היה לעשות אחרת אולי לא היינו פה היום אבל היה מקום לקצת יותר רגישות.

בעיני הערבי הפלסטיני הציונות תחלוף מהארץ בדיוק כפי שנפוליון בא , עבר בסערה הגיע עד עכו ונכשל.על פי אמונתם היהודים תוך עשרים - חמישים שנה לא יהיו בישראל .

אולי זה נשמע קצת דמגוגי אבל הם רואים אותנו כבני חלוף ,מקרה זמני..