הבריגדה היהודית
סיפוריו של חנן לפיד מימי הבריגאדה
איך שתיתי את התה של שר הכספים המצרי ועוד...
התפרסם לזכרו בידיעות עין השופט - 15.4.1983
יום אחד ביקרתי אצל קצין בריטי במצרים שבילה את חופשתו בעין השופט.
הדבר נודע לי מפי ירמיהו ז"ל, והלכתי לבקרו במחנה שלו במדבר, מהלך שלושת רבעי שעה מן המחנה שלי. הוא קיבל?נו באדיבות, כנהוג אצל האנגלים, אבל יחד עם זאת חשתי שמשהו לא כשורה עמו. האיש היה עצבני ולא שקט. והנה הסביר לי האיש את סוד עצבנותו. באותו לילה גנבו מהמחנה שלו חצי מחסן של צמיגים גדולים שהיו מיועדים לאוטומובילים גדולים. והרי אני עצמי הובלתי צמיגים כאלה למצרים בקרון רכבת זמן לא רב לפני זה.ברור היה לי מי סחב את הצמיגים...בעיני רוחי ראיתי את "במבי". הייתה זו בחורה צעירה ויפה, תימנייה, עם עיניים פעורות ושקטות, שהקנו לה את הכינוי החביב. החיוך הנסוך על שפתיה והופעתה בכלל, תמיד הזכירו לי את "שיר השירים". "במבי" הייתה נהגת במשאיות הכבדות ביותר. ומי לא הכירה? כל החיילים בקהיר, ובעיקר אנשי המשטרה הצבאית. תמיד נתנו לה לעבור דרך כל שערי המחנות מבלי לבדוק את הניירות המעידים על הסחורות שהיא מובילה. וכך אני מתאר לעצמי שהוציאה את הסחורות מהמחנה. תעודות אלה היו חתומות ברוב המקרים על ידי ה"גרפולוגית" ג'ני...
ג'ני ידעה לזייף את חתימות כל הקצינים החשובים לפעולתנו. היום הידיים שלה אינן כה בטוחות, ואף שערותיה אינן שחורות כפי שהיו. בקיבוץ עוד מכירים אותה בשם "שחורה". ואמנם ג'ני שלנו עשתה עבודה חשובה ביותר תוך סיכון עצמי.
אבל לא רק על זה רציתי לספר.הנה אני נמצא בתא הדואר של רכבת קהיר- ביירות. התא סגור על ידי מפתח מבחוץ כדי למנוע גניבות. ושם בחוץ, חום עצום. זכיתי בתפקיד מיוחד. הוטל עליי לשמור על שק דואר המיועד לירושלים.
ישבתי והרהרתי במזלי, על שזכיתי בנסיעה מיוחדת, וזה רק עשרה ימים לאחר חופשתי בבית. הייתה זו חופשה קצרה מאוד שלא סיפקה אותי. עיקרה הסתכם בכך שהיה עליי להגניב לארץ נער בן 16 במדים של הצבא הבריטי.
בשובי מחופשה זו שאל אותי הקצין היהודי הממונה עליי, איך הייתה החופשה. בתחילה לא רציתי לספר לו דבר על מה שהיה עמי. אולם כשהוא לחץ ואמר שהוא זה ששלחתני, ומותר לי לספר לו, הבינותי.
סיפרנו לו על המסע, על הנער שהתבקשתי להובילו לארץ. במשך יום שלם, באחד מימי חופשתי המעטים, התרוצצתי על פני קהיר למוצאו. לבסוף גיליתי אותו בסירה על פני הנילוס. הוא היה בטיפולה של הקהילה היהודית בקהיר. אמנם היה לבוש מדים, אך תיכף גיליתי ששרוכיו לא קשורים כהלכה - הם היו כמו אצל חיילים גרמנים. את זה, כמובן, שינינו מיד.בדרך לארץ סיפר לי את סיפורו: שלוש פעמים ברח ממחנות ההשמדה, ופעם גם מקיר המוות כשירו במכונות ירייה. לאחר מכן הסתתר בבונקר בברסלאו (כיום ברצלב) ומסר עצמו לטנק הרוסי הראשון שנכנס לעיר עם שחרורה. דרך אודסה התגלגל לקהיר, יחד עם חיילים אנגלים שבויים, ששוחררו על ידי הרוסים. את השבויים הישראלים מהבריגאדה שחררו מקהיר לארץ-ישראל, ואולם לא את הנער. הוא נשאר תקוע במצרים והקהילה טיפלה בו. בחור צעיר בן 16, בלונדיני ויפה תואר.
לנער היה דוד בחיפה - זה כל מה שנשאר לו.
הצלחתי במשימה והבאתי אותו לדוד, וכך נתקצרה חופשתי הקודמת. לו נתפשתי במעשה ההברחה כשאני מלווה נער עם ניירות מזויפים, הייתי נחבש לפחות ארבע שנים ב"קלבוש"...
עכשיו אני נוסע עם שק שאף אחד לא מוכן לקחתו... הרכבת נעצרת, פותחים את התא כדי שאוכל לשאוף אוויר. והריני רואה שאנו נמצאים בקנטרה. החום כבד ואיני יכול להגיע אל הקנטינה כדי לשתות משהו קר. אני מופקד על שק הדואר ואסור לי לנטוש אותו. והנה, בהתבונני מסביב, כמו בפאטה מורגנה, אני מבחין בקרון הסמוך, קרון פאר עם מטבח ובו טבח סודאני ענק עם כובע טבחים לבן. והבחור שואל אותי: "ג'ורג'י, רוצה איזה תה מתוק...?" הייתי צמא מאוד וקפצתי על המציאה.
טרם עניתי "הן", והנה הוא מגיש לי ספל חרסינה הדור עם תה שטעמו עדין כטעם גן עדן, דבש עם ריח בושם של פרחים. האם היה זה באמת, או שכל זה רק נדמה לי, כיוון שהייתי כה צמא... אינני יודע. אבל האמת היא שתה כזה לא שתיתי מעולם.
שאלתי את הטבח, "תגיד, מי נוסע בקרון הזה?, והוא ענה, "זה קרונו של שר הכספים הנוסע לביירות."
לאחר ההפסקה חזרתי לתא הדואר ובסופו של דבר הגעתי בשלום לארץ, ומסרתי את השק לייעודו בירושלים.
בבואי הביתה, לקיבוץ, לא פסקו מלשאול אותי, "חנן, מה קרה לך? איך הצלחת לחזור כל כך מהר לחופשה שנייה?" ומובן הדבר, שהרי בימים ההם היו רגילים לראות חיילים בחופשה, גם בעלי משפחה ואבות לילדים פעם בשלושה-ארבעה חודשים בלבד. החברים שמחו מאוד בשמחתי, אך לא סיפרתי מה אירע עמי, ולא כלום על השק...
את וילי (הנער הנ"ל) פגשתי בחיפה שנה לאחר מלחמת השחרור. הוא סיפר לי שלאחר שש שנים בצבא הבריטי ובבריגאדה, שם עבדנו ביחד, עוד נלחם על כיבוש באר שבע. העיר כבר נכבשה, הנגב פרוש לפני כוחותינו ולא ידעו לאן להתקדם. והנה לפתע מחלקים חבילות המוכרות לו היטב לפי האריזה, וכשפותחים אותן מוצאים מפות של הנגב עם מכתב ליווי של אחריות לאריזה, והמכתב חתום על ידי קצין בלי תפקיד. אז התברר לי שלא רק ארזתי את החבילה וחתמתי עליה, אלא גם הבאתי את המפות בשק הדואר ל"הגנה". כל זה קרה בנסיעה מקהיר לירושלים...