נולדתי שנה לאחר המלחמה

מאז אתמול בערב, בעקבות הסרטים, זכרונות הניצולים, הטקסים, מהדהד בי קול פנימי: נולדתי שנה אחרי שהסתיימה המלחמה. לזכרם של הורי שלא היו בגטאות, לא היו במחנות השמדה אך חייהם השתנו ללא הכר בגלל השואה.אילו לא היתה פורצת מלחמת העולם, משפחתו של אבי סנדר היתה ממשיכה באורח החיים המסורתי של חיים יהודיים בעיר הפולנית לודג' ומשפחתה של אימי אטל היתה ממשיכה את חייה בחבל הארץ בסרביה שבאותה תקופה שלטו בו הרומנים.הורי לא היו נפגשים מעולם, ואני לא הייתי באה לאויר העולם, ולא הייתי נקראת על שמה של סבתי מינה שאת התיעוד האחרון עליה מצאתי בדפי עד ב"יד ושם", כשאבי הנציח את זכרם של אמו מינה בת 50 אביו יעקב בן 55, אחיו ישראל בן 25 ואחיותיו שיינה בת 15 וחנה בת 12 שנספו בגטו לודג' בשנת 1943. יהי זכרם לעולם ועד. לימים נמצאו שתי אחיות נעמי וצ'רנה שאבי עזר להן בקליטתן בארץ.לולי פרצה מלחמת העולם השנייה לא היה שום סיכוי להורי להיפגש. כשאבי, בחור צעיר שברח מפולין לרוסיה, נתפס, גוייס לצבא, נאסר, ''בילה'' בסיביר, ואמי ברחה עם סבתי מאזור לאזור, מכפר לכפר, עד שהגיעו למחנה עקורים של הג'וינט – הארגון היהודי אמריקאי. אבי כבר היה ותיק במחנה, וכשראה את הצעירה היפה בת ה-20, התאהב בה למרות שהיתה במצב קשה של חוסר תזונה, הם נישאו במחנה. בדרך לארץ ישראל, הם עברו למחנה עקורים בגרמניה בעיר קאסל, שם נולדנו אחותי ואני. ההורים כמעט ולא דיברו אבל משברי זכרונות שגונבו לנו יצרתי פאזל משפחתי שעם השנים הוא האמת שלי. לפני מספר שנים כתבתי את "שברי זכרונות של ילדות" לזכר הורי וסבתי. היום כשהנכדים שלי קוראים בספר אני שמחה שמעגל החיים ממשיך.