אתגר סיפור ילדות -

חירבת אזון
ארצה עלינו ב-1949, אני בת שנתיים וחצי ואחותי בת חצי שנה. אחר תקופה במחנה עולים (אולי עתלית) הגענו לכפר ערבי שניטש, ''חירבת אזון'' בקרבת רעננה. קראנו למקום ''הכפר''

אבי סיקל אבנים והרג נחשים ואיכשהו נבנה הבית בן שלושה חדרים. חדרון השירותים היה בחוץ, כמעט נשרפתי בו, לא היה בו אור, ופעם נגעתי עם הנר שבידי בנייר עיתון (ששימש לניגוב). מזל שאבי ראה פתאם אש ואחרי שהציל אותי, צעק עלי כהוגן.
 
היינו ילדי טבע. ההורים היו עסוקים ואנחנו הילדים חופשיים לעצמנו. לאחותי ולי היה מזל כי סבתא גרה איתנו, והיא דאגה לצרכי הבית ושיחררה את ההורים שיעסקו בבעיות פרנסה. אבי נעשה פועל בניין, ואמי היתה תופרת. לימים כתבתי לנכדיי את סיפור המשפחה שקראתי לו ''שברי זכרונות של ילדות''. הדברים שאני כותבת בהמשך הוצאו מתוך אותו ספר:
 
·       מכונית אמריקאית: מכוניות רגילות לא יכלו להגיע לכפר, כי לא היו כבישים וקשה היה לנהוג בדרכי עפר.  פעם אחת עצרה מכונית אמריקאית ענקית ליד הבית. תוך דקות הילדים התנפלו על המכונית מכל העברים. הסתבר שהיו אלה דודים שבאו אלינו מאמריקה. זכורות לי השמלות המצחיקות שהביאו שלא התאימו לנו (גם בדואר שלחו לנו חבילות עם מוצרי מזון ובגדים אמריקאיים  שאי אפשר היה ללבוש אותם, ושמשו לתחפושות פורים).
 
·       אוכל: ההורים היו עסוקים מבוקר עד ערב. סבתא היתה איתנו כל הזמן. היא היתה אחראית על הנקיון והבישול. כאמור מכוניות נסעו בכביש המרוחק. שתינו היינו אכלניות גרועות, שהיה לה מאד חשוב שנאכל את האוכל. היא הצביעה על המכוניות הרחוקות ואומרת לנו  ביידיש הנה אוטו ודוחפת לנו אוכל לפה...
 ·       בית הכנסת: בחגים הפך גן שושנה לבית כנסת לכל דבר.  היה ארון ובו ספר תורה (שהובא מבית כנסת ברעננה). הביאו כסאות ושולחנות והמקום שקק חיים. אבא שלנו היה האחראי על בית הכנסת (אפשר לומר – הגבאי). כל חייו אהב אבא שירי חזנות ואף אהב לשיר בעצמו. היה לו קול רם שנישא למרחוק. ההורים ישבו כל היום בבית הכנסת ואנחנו הילדים בבגדי חג שיחקנו. האמהות היו מביאות אוכל מהבית ומאכילות את הילדים.
 
·       בילוי ברעננה: במוצאי שבת אמא הלבישה אותנו בבגדים חגיגיים שתפרה לנו וכל המשפחה הלכה ברגל בדרכי עפר לרעננה. קנו לנו חצי מנה פלאפל וגזוז, ואחר כך הלכנו למכרים של ההורים, הם שיחקו בקלפים ומאוחר יותר חזרנו הביתה.
 
·       הצגות ביידיש: באותם ימים רחוקים – מי חשב שצריך בייביסיטר לילדים? להצגות ביידיש הולכים כולם. איך אפשר להשאיר את סבתא בבית? ואת הילדים הרי לא משאירים לבד. וכשכל המבוגרים היו צוחקים ומתמוגגים מצמד הבדרנים דג'יגן ושומכר – היינו אנחנו הילדות בוכות ומבקשות לחזור הביתה.
 
·       לדבר עברית: אמא למדה מהר מאד לדבר עברית. אבא ידע פחות (עד יומו האחרון לא ידע להבחין בין זכר ונקבה) וסבתא – לא הצליחה לדבר עברית  בכלל. בבית עוד ענינו לה כשדיברה איתנו ביידיש, אך כשהיינו הולכות איתה מחוץ לבית היא היתה מדברת איתנו ביידיש ואנחנו בכוונה ענינו לה בעברית. אנחנו התעקשנו לדבר רק בעברית (לצערנו יידיש - השפה העשירה ומלאת ההומור כמעט אבדה לנו, נותרו מילים מועטות שקשה להן להצטרף למשפט).
 הצגות ילדים: תתפלאו לשמוע אבל יפה ירקוני (עגלה עם סוסה, הדובון יומבו) , שושנה דמארי  (הדואר בא היום, כלניות), ישראל יצחקי (אבא'לה בוא ללונה – פארק) , היו הזמרים ששרו לנו הילדים. הלכנו גם להצגות לילדים והיה אפילו לונה פארק. תמיד הלכנו עם אמא, למרות שהיתה עסוקה מאד ועבדה המון שעות, מצאה את הזמן להיות איתנו.
שותים חלב אמיתי   : להורים היו מכרים שגרו בפאתי רעננה, והייתה להם רפת עם פרות. כשהיינו באים אליהם, היינו עומדות ליד החלבן כשחלב את הפרות. הוא מזג לנו חלב מתוך הדלי לכוסות וכך שתינו חלב (כמובן לא מפוסטר) שאך זה יצא מעטיני הפרה... 
ענבים מהקיבוץ  : כשנודע לדודה מרים (בת דודה של אבא שעלתה ארצה כחלוצה, הרבה לפני קום המדינה והתיישבה בקיבוץ עברון) שבן דודה עלה ארצה, היו היא ובעלה פיפקוש  הביאו לנו כל טוב מהקיבוץ, ענבים ושאר פירות. אמא כמובן דאגה שגם השכנים יהנו מפירות הארץ.  וכך הלאה והלאה...