זכרונות מהפלמ"ח

היינו "מחלקת בודדים" בקיבוץ עין השופט-להבדיל מהכשרות של תנועות- נוער בעיקר עירוניות או קבוצות עולים חדשים שייעדו את עתידם כמגשימים או משלימים של ישובים חקלאיים קיימים או חדשים.

במחלקה שלנו בעין השופט היינו נערות ונערים בני קיבוצים,מושבים,מושבות וגם עירוניים.התנדבנו לשרת,להגן ולהדוף כל מי שניסה או הייתה לו כוונה ומטרה לעקור את היהודים מארצם ארץ ישראל.היו חברי פלמ"ח שנשלחו לארגן את פליטי השואה לעליה והיו ימאים פלמח-ים שהכשירו ספינות וסירות להעלותם לארץ.אנו היינו מיועדים להיות סיירים.הסיירים היו צריכים להתמצא ולדעת ביום ובלילה, בלילות כוכבים או מעוננים וחשוכים להוביל יחידות לביצוע משימות ופעולות.

בקיבוץ היינו עובדים בכל עיסוק ומלאכה שסידור עבודה סידר אותנו.ההסכם היה שנעבוד שבועיים ושבועיים נתאמן.

היות והיו גם בעלי תפקידים ופונקציונרים שונים,הסידור הפך לשלשה שבועות עבודה ושבוע אימונים.מהמשק קיבלנו אוכל ,מגורים,ובגדים לעבודה עם כביסה ותיקונים.המגורים היו במבנה של המרפאה שבנייתו לא הושלמה.המיטות הוכנסו אליו בצפיפות נוראה.משם היינו יוצאים לעבודה בענפי המשק השונים וגם לאימונים שהכשירונו למלא את תפקידנו בימים הבאים.סיפורי האישיים-כפי שנותרו בזיכרוני-הם ראי לפועלם של מרבית חברי "במחלקה" באותה תקופה.בקיבוץ עין השופט היו מצדדים ומתנגדים לארח אותנו במשק.בכדי לרכך את קליטתנו מונה אחד מחברי הקיבוץ להיות המקשר האחראי והמיישר הדורים בין הצדדים.למקשר שלנו קראו יחזקאל שביט שהיה לנו אח,רע ואב.תודות לנועם הליכותיו וטוב ליבו זכורה לנו התקופה בה היינו בעין השופט לטובה וברוכה.

הגעתי לקיבוץ בנובמבר 1946 . הייתה זו שנה גשומה במיוחד,מרבית העבודה הייתה ביעור הגבעות מצפון לעין השופט. היערן היה נוח פלד.נוח היה עובד הקרן קימת במחלקת הייעור. הוא היה קטן קומה,רזה -אך בעל מרץ בלתי נדלה.עם עלות השחר (עוד בחשכה) היינו מתארגנים בחדר האוכל לקבוצות עם משימות לפי שם הגבעות המיועדות לנטיעה.הלכנו ברגל או שנסענו על עגלה הרתומה לטרקטור.במרכז העגלה היו כלי חפירה ששימשו אותנו לנטיעה והשתילים בארגזים.הנוטעים היינו אנו הפלמחניקים הטירונים שזו הייתה עבודתם באותם ימים.נוח היה מאיץ ומדרבן.דוחף ודואג שנגיע לגבעות ונתחיל לשתול ולתת תפוקה ונגמור את המכסה..קראנו לו : "נוח- שהלוואי ולא יהיה לו כוח- ולנו יהיה מנוח". גם בימי גשם היינו נוטעים.נוח הביא לנו חליפות נגד גשם שהיו מעודפי הצבא הבריטי המיועדים ללוחמה כימית.המכנסים המעיל והשכמייה היו מחומר קשיח כמו פח.כשלבשנו אותם לא יכולנו לכרוע ברך ולקפל את היד במרפק ורק בעבודת צוות מתואמת הצלחנו לבצע את הנטיעה . בעבודה זו עסקנו עד תקופת האימונים הראשונה.

לאחר האימונים הוצבתי לעבודה יותר מקצועית במשתלה שהייתה לרגלי הגבעה שנקראה "הבלואיינה" צפונית לג'וערה.

השתלנית השולטת בכיפה במשתלה הייתה גאולה לישנסקי. גאולה הייתה אישה בריאה ,חזקה חרוצה ומקצועית עם התמדה ומוסר עבודה שלא רבים עמדו בקצב שלה-בקיצור אחת "גזעית".

כשנודע לגאולה שאני ממשק של מטעים ומשתלות במושב בעמק, החליטה לחרוג ממנהגה ,להסתכן, ולנסות פלמחניק-אם יוכל לעמוד בקצב בתקן ובהספקים שלה.

לכן הפעילה את סמכותה ושלפה אותי מצוות הנוטעים בגבעות והעבירה אותי לצוות עובדי המשתלה-שנחשב יותר מקצועי וערכי...נקלטתי יפה בעבודה במשתלה עד תקופת האמונים הבאה.בסידור הבא לאחר האימונים שלחו אותי לעבוד ברפת.היות ובחליבה בלשון המעטה לא הצטיינתי-הציבו אותי כרועה בקר.את הפרות שלא חלבו הוצאתי ליום מרעה מלא.שטחי המרעה היו על גבעות שטרם ניטעו ויוערו.העשב שגדל שם היה מרעה טוב ומזין והבקר היה שובע ורובץ לנוח בעיקר בגאיות שבין הגבעות.זו הייתה תקופה מאוד מיוחדת בשבילי, השוטטות באביב כאשר הכל ירוק וגם פורח.העבודה הייתה לשוטט ולנוח..כשהבקר נח הייתי מוציא ספר שבו הצטיידתי למפרע וקורא להנאתי.באותה תקופה בלעתי ספרים רבים,היו אלה ימי מרעה מענגים.יום אחד התבקשתי לעלות עם העדר על שטח שנזרע בו חילבה לטיוב הקרקע-החילבה קלקל את כל תנובת החלב לאותם ימים.העבודה הבאה שנשלחתי לעשות על ידי סידור העבודה הייתה להיות חצרן.יותר נכון נושא כליו של החצרן-ששמו היה יהושע דיין.טיפוס ואוטוריטה שידו בכל אשר נעשה בתחומי המשק.מה שלא היה לרוחו או לפי דעתו-לא נעשה.. יהושע חיפש אחד שיודע לתקן ברזים,נזילות,מתקני משחקים,שערים,גדרות,מנעולים וצירים בדלתות-בקיצור כל מלאכה שהייתה הייתי צריך לאלתר ולתקן.

לשמחתי היה תיאום והבנה מיוחדים במינם בין יהושע ממשפחת דיין ממושב נהלל לבין בן המושב השכן כפר - יהושע מעמק יזרעאל.

בהמשך היינו מנפים את קציר החיטים שהגיע בשקים ליד האסם.את הסוגים הטובים לפחות טובים הייתי ממיין ויהושע כשהיה צריך לשנע אותם היה בא ומתייעץ איתי ושנינו שקלנו ביחד לאן להעביר את החיטים לאחסון.היות והייתה צפיפות רבה במגורים שלנו בבניין המרפאה,ניצלתי קשרים עם החצרן והוא הציע לי למגורים אוהל עגול זוגי בחורשת אורנים קרוב לחצר המשק וגם על יד משק החי של חברת הילדים.

קיבלתי את הצעתו והזמנתי עוד חבר בן כפרי שיצטרף ויהיה יחד איתי ובן זוגי למגורים.

יום אחד שוטטתי ליד בריכת השחייה.בתוך גל אבנים בין עצי אורן,ראיתי חפץ משונה וזר לסביבה.. הדבר עורר את סקרנותי.הזזתי כמה אבנים וגילתי צוואר של כד ממתכת שהיה משמש בדרך כלל להובלת חלב.לכד היה מכסה ומנוף נעילה.לא התאפקתי ופתחתי את מכסה הכד-להפתעתי ראיתי בתוכו כלי נשק-שני אקדחים וחלקים מפורקים של סטן.מיד סגרתי את המכסה והחזרתי כמה אבנים למקומם כדי שיסתירו את הכד מעיניים סקרניות.

סיפרתי על התגלית למפקדי והוא שאל וחקר,איך,איפה, ולמה.אמרתי שהלכתי בין עצי האורן והכד היה בבור גלוי ונתקלתי בו.ואז אמר לי המפקד: אם נפלת על סליק-מהיום תיפול אתה בעבודת הסליקרים ותהיה אחד מהם..

מאותו יום חל שינוי מאוד משמעותי בעיסוקי ובעבודתי.הייתי ג'ובניק שעיסוקו סודי גם מחברי הטובים ביותר.גם אם חשדו בעיסוק שלי לא העזו לחקור או לשאול.אורח חיי השתנה-עבודתנו הייתה בלילות והיינו ישנים בימים.המגורים באוהל זוגי עזרו לנו לא להראות ולעורר את סקרנותם של האחרים.היינו שותפים לארוחות הלילה של השומרים שבהם היו המון צ'ופרים שלא עלו על שולחנם של חברי הקיבוץ.

2003