מכתב לבן אשר נסע
חודש תמוז. שבת "ואתחנן".
עזרת הנשים בבית הכנסת של העיירה בה ציפה ביילה ובעלה שיח' חיים את כל חייהם.
ציפה ביילה מקשיבה ודמעות זולגות מעיניה כאשר אשת השוחט מקריאה מתוך ה"צאנה וראנה" את מילות התפילה.
ציפה ביילה כרוב נשות העיירה אינה יודעת קרוא וכתוב ולכן אשת השוחט היא זו שיוצרת את הקשר בינה לבין ריבון העולמים. הוא מבין תפילה שבלב. הוא מבין כוונה. הוא מבין את אשר על לבן של האמהות שנותרו מאחור כשהבנים יצאו אל העולם הגדול.
הם לא ניתקו קשר, לא ולא!! הם כותבים אך הדואר הוא שמתעכב. הוא זה שלוקח לו הרבה זמן להביא את המכתבים. והבנים......אוי הבנים כמה שהם עסוקים ולמרות זאת מוצאים את הזמן לשלוח מכתבים להורים.
ציפה ביילה כרכה את כל המכתבים שבנה מרדכי בנימין שולח לה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בתחילה, המכתבים היו עבים עם סיפורים על הארץ החדשה. מרדכי בנימין סיפר לא אחת על מי שפגש שם ולמה ההוא הגיע. על עצמו מיעט לספר. ילד ענו. פעם שלח תמונה בה הוא נראה קצת רזה ממה שהיה כאן בעיירה אך גם מעט גבוה ממה שהיה. שיהיה בריא אומרת אמו בלב. שיצליח. שיראה במעשי ידיו רק טוב. מי ייתן שעוד נזכה לראותו איש מצליח עם שפע פרנסה. אמן, אומרת אמו בלבה ודמעות זולגות שוב.
בסוף התפילה ניגשת ציפה ביילה אל אשת השוחט ובקשת ממנה לקבוע עם השוחט את המועד בו יוכלו היא ובעלה שיח' לבוא אליו כדי שיכתוב להם מכתב אל בנם שמעבר לים.
ציפה ביילה כבר יודעת מה היא רוצה שיכתוב בשמה אך מה בעלה ירצה לכתוב היא לא יודעת. הוא אינו מרבה לדבר על מה שמרגיש. כל הזמן מהורהר, עושה מלאכתו בשקידה אך חיוך של נחת אינו עולה על פניו. החיוך נמחק לו כאשר מרדכי בנימין אמר שהוא יחד עם 3 בחורים מהעיירה נוסעים. הודיע ולמחרת צרר צררו ויצאו לדרך. חודשים לא ידעו את אשר קורה אותו. היכן ישן? היכן אכל? מה אכל? האם מצא אוכל כשר בדרך? מהבית לא לקח מאומה. ילד טוב. בע"ה ימצא דרכו בעולם.
כאשר הגיע המכתב הראשון, רצה ציפה ביילה ברחוב עד ביתו של השוחט. הרגישה שבשורות טובות יש במכתב זה. לאחר תפילת מנחה השוחט התיישב ליד החלון, נטל משקפיו ועיין ראשית כל במעטפה. מעטפה עם בולים יפים ורבים. מעטפה כבדה. לא איגרת שלח הבן אלא מעטפה עם כמה עמודים כתובים בכתב יפה ומוקפד. איזה ילד טוב מרדכי בנימין. כותב ה כ ל להוריו - שלא ידאגו.
ישבו בדממה ציפה ביילה ובעלה שיחי' וחיכו למוצא פיו. השוחט השתעל קלות והחל לקרוא. עיני ציפה ביילה כדרכן הזילו דמעות ופניו של בעלה שיחי' חתומות.
סיפור ארוך על הדרך הקשה סיפר מרדכי בנימין, על הרכבת העמוסה, על ההמתנה בתחנות, על האוניה שלא היה בה מקום למרות גודלה העצום ועל המאכערים שגוזלים את הפרוטות המעטות של הצעירים שרוצים להגיע אל מעבר לים. מרדכי בנימין החליט שהוא לא ישלם להם ולכן חיפש את מנהל האניה ונרשם לעבוד כעובד יומי. נרשם ולא ידע איזו עבודה קשה מצפה לו. עבד אך לא רק חסך את הפרוטות אלא גם הוסיף להם כמה משכר העבודה שקיבל. "אני צעיר עם כוח רב" כתב הבן ולמדתי מאבא שיחי' שאיש לא מת מעבודה. כל הזמן חשבתי על אבא איך הוא עובד קשה. חיוך קל עלה על פניו של בעלה של ציפה ביילה כאשר שמע את דברי השבח של הבן עליו. בקצה העין עלתה לחלוחית.
השוחט המשיך לקרוא ובני הזוג בקשו שיקריא להם שוב את המכתב כאשר הגיע אל סופו. כך פעמיים או שלוש. רצו לחרות על לוח לבם כל מילה כל אות. כאשר יצאו מביתו של השוחט פניו של בעלה של ציפה ביילה היו מעט יותר מסופקות. קצת יותר רגועות. קצת יותר שמחות. בנו מעריך אותו. בנו זוכר את מה שלימד אותו בצעירותו. כן. הוא גאה בבן שזוכר את כור מחצבתו.
ציפה ביילה אימצה את המכתב אל לבה ובהגיעם הביתה טמנה אותו בצרור בתוך הארגז בו הנדוניה שהביאה עם נישואיה לבעלה שיחי'. את הארגז הזה אין מרבין לפתוח ולכן המכתב יישאר שם עד שיגיע המכתב הנוסף.
ציפה ביילה מסתכלת על בעלה ומתחילה להכתיב " בננו מרדכי בנימין היקר, כבר חלפו כמה חודשים ולא שמענו ממך מילה. אתה בטח עסוק בעסקים המשגשגים שלך. לנו יש סבלנות להמתין. בעלה מביט עליה ואומר, ציפה ביילה, מאין את יודעת שיש לו עסקים? מאין את יודעת שהעסקים משגשגים? ובעניין הסבלנות - אני לא מסכים איתך.
בעלי היקר, אם אין לו עדיין עסקים והם עדיין לא משגשגים בע"ה יתברך הם יהיו כאלה.
וממשיכה, אצלנו ב"ה החיים כתמול שלשום. כמעט. אבא עובד ואני מטפלת בבית ובחצר. הירקות גדלים והעצים מניבים פירות שמספקים את כל צרכינו. אנו אוכלים במשורה והפרה קצת הזדקנה אך עדיין נותנת חלב די צרכינו. מהחלב הנותר מכינה אני גבינה כמו זו שאתה אוהב. גבינה רכה וטעימה טעימה.
לקראת החורף הכנו עצים, לא רבים כבעבר. מחירם עלה והגוי שתמיד מוכר לנו עצים הזדקן ובנו דורש הרבה יותר על אותה כמות. נצטמצם ומקווים שנעבור החורף בשלום.
מרדכי בנימין, את המכתב הזה כותב כמו תמיד השוחט שיחי'. אתה וודאי כבר מזהה את כתב ידו.
לקראת ראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה, אני מאחלת לך בריאות טובה בארץ החדשה, פרנסה בשפע, הצלחה ומבקשת, בני יקירי, שלח לנו תמונה שלך של עכשיו כדי שנראה אותך. דרך אגב, בתמונה האחרונה ששלחת שמנו לב שהזקן התקצר מעט ואת הפיאות כמעט שלא ראינו. אבא אומר שאתה נראה איש רציני והוא מאד מאד גאה בך.
אחותך הקטנה, מרים רחל התארסה למורה הדרדקים יוסף לייב שהגיע לעיירה לפני שנה. ב"ה יש לו הרבה תלמידים והפרנסה נראה שתהייה בביתם. הורי התלמידים אומרים שהילדים באים לחדר בשמחה. אם ישתדל קצת, אולי יוכל להרביץ תורה גם בנערים שיושבים בבית המדרש שהפך לישיבה קטנה. הרב אומר שהבחור בחור טוב ויהיה בעל טוב למרים רחל אחותך. בע"ה החתונה תהייה בסוכת השלום אשר בחצר בית הכנסת בחול המועד. זהו. אין לי יותר מה לספר לך.
מחכים למכתבים ממך, בהם תספר על הצלחתך.
מרדכי בנימין, דבורה'לה עדיין רווקה. היא לא תחכה לך זמן רב. ימיה עוברים והחתנים עדיין מתדפקים על דלת הוריה. אם לא תמהר לחזור הביתה. היא כבר תהייה של אחר.
שולחת אהבתי ואבא שולח אהבתו.
על החתום,
הורים גאים אך עצובים,
הורים גאים ומקווים להצלחתך,
הורים שמתגעגעים אליך ורוצים לראותך,
הוריך,
אבא ואני אמא שלך שאוהבים ודואגים.
נ.ב. מרדכי בנימין, חלפה מחשבה בראשי, האם בבית הכנסת בו אתה מתפלל יש מניין ראשון ושני מדי בוקר בבוקרו? אצלנו יש רק מניין אחד ולפעמים אבא מספר שצריך לחכות לעשירי זמן ממושך.
מחכים למכתבך.
שיקפתי כמיטב יכולתי את הסיפורים ששמעתי מפי אמי ז"ל על העיירה וכל שהתרחש בה על אנשיה ואירועיה. תודה שהקדשתם זמן לקרוא.
היום SMS או MMS.
ועכשיו לסיפור שסיפרת על המכתב לבן אשר נסע - ההורים נשארו מאחור והרבה מהבחורים הטובים האלה שנסעו אל הארץ החדשה אמריקה הגדולה - השאירו מאחור לא רק את הוריהם אלא את כל עברם.