אנשי הכלימה...

מספיק קשה עם עצם העובדה שלפתע אדם מוצא עצמו ללא עבודה, ללא יסודות איתנים להישען עליהן, אבל כול זאת מתגמד ברגע שיושבים מול ההתעמרויות של הפקידות.

יש לי הרבה מה לכתוב על הרגישות המופלאה שלהן אל מול המובטלים, עדיף שלא אכתוב, כי למעט מילים חריפות במיוחד שיוצאות ממסגרת תרבותית נאותה אין לי מה לומר. 

 

נכון עמליה, אנחנו חברה שלא חברה זה לזה, אנחנו יותר יחידה יחידה. רוצים להיקרא חברה אך לנהוג כיחידה. להתעלם ממצבו של שכנינו בחוסר הבנה מוחלט שכל מה שקורה לידנו אורב לפתחנו. לא רק כלימה, גם טפשות ופחד, כך מנהג בנות היענה, לא כך?

אהבתי את המשפט: אנחנו רוצים להיקרא חברה אך לנהוג כיחידה. 

יש בו אמת אדירה ורואים זאת בקשרים בבנינים המשותפים שלפעמים גם אחרי שנים לא מכירים את שמות הדיירים,

בעבודה שם אנחנו חברה אחת אך יחידות נפרדות בסיומה. 

בהתנהגות הברוטאלית שבחוסר ההסכמה אחד כלפי השני. 

וכמובן בהתיחסות של המוסדות הממשלתיים בעיקר אלה שמשרתים את הציבור וחשים שהציבור הוא שמשרת אותם וכך נוהגים כלפיו:

בציניות, בזילזול, באי אכפתיות, העברה חלקית של מידע מאגף לאגף אם בכלל, עיכובים בהחלטות שלפעמים העיכוב גורם לסבל רב ואין מושיע.

אכן אנחנו חברה אחת בזמנים מטורפים כמו מלחמה אבל לאחר מכן, חבורת זאבים וזה רק מושג כי בהררכיה של הזאבים לעולם הם לא ישאירו את החלשים מאחור אלה יצעדו בקצב שלהם שהחלשים לא יפגרו.

כאן, בחברה המתקדמת האנושית, החלשים לפח והחזקים עם המכסים ביד לכסותם שלא לראות.