פרק ב': רבן יוחנן בן זכאי כמנהיג מתון המתנגד למשיחיות
פרק ב': רבן יוחנן בן זכאי כמנהיג מתון המתנגד למשיחיות
בפרק זה נעסוק בעמדותיו של ריב"ז בנושא הגאולה (בוא המשיח, בניין בית המקדש).
את ריב"ז הכרנו במדרש הקודם, שם הוא מנסה לשכנע את ר' יהושע שעם ישראל יכול להתקיים גם ללא מקדש.
הערכותיהם של יוסף קלויזנר ואפרים אורבך את ריב"ז
לדעת קלויזנר תקנות ריב"ז לאחר החורבן תכליתן היתה להשאיר את זכרם של ירושלים ובית המקדש חי בלבבות (שם, עמ' 231). קלויזנר כותב בהמשך כי אמרתו של ריב"ז על ערש מותו: "הכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" (ברכות, כ"ח, ע"ב) מלמדת על אמונתו החזקה כי המשיח יבוא בקרוב. פרשנות זו מפוקפקת בעיני. ש. שביב כותב בערך "משיח, משיחיות" כי האמונה במשיח היתה מוסכמה כללית אצל החכמים[1]
אורבך מחזיק בדעה שונה משל קלויזנר.לדעתו ריב"ז שחש בחורבן ההולך ומתקרב, החל בהכשרת חיי העם ללא מקדש וללא קרבנות וזאת הוא לומד מהברייתא ביומא, ל"ט, ע"ב:
תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא +זכריה יא+ פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך.
אורבך מסתמך על המדרש שהבאנו לעיל "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. .." בדבר הויכוח בין השניים על חשיבות בית המקדש, והוא משער כי ר' יהושע היה בין החכמים שסברו כי אפשר להקריב קרבנות גם מחוץ לבית המקדש:
אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ("משנה מסכת עדויות פרק ח משנה ו ).
שני המקורות המציגים את עמדתו של ר' יהושע, מציגים את אותה עמדה של החכם הזה: אי-אפשר לחיות ללא הקרבת קרבנות!
לדעת אורבך, הדחף המיידי והנסיונות לבנות מקדש לא חדלו ועל כך מכוונים כנראה מאמריו של ריב"ז:
"אם יאמרו לך הילדים, נלך ונבנה בית המקדש, אל תשמע להם. ואם יאמרו לך הזקנים, בוא ונסתור בית מקדש, שמע להם – מפני שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בנין, ראיה לדבר – רחבעם בן שלמה". המאמר השני הוא: אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח – בא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו". (אדר"ן, נו"ב, פל"א, ל"ג א ל"ד ב)
למרות כל הדברים שכתבנו בשמו של אורבך, גם הוא חושב שריב"ז החזיק בעצם האמונה בהופעתו של משיח גואל, ועל כך מעיד המאמר הנ"ל שאמרו לקראת מותו, אלא שריב"ז לא ראה טעם בדיונים מפורטים על-כך.
לסיכום, אני חושב כי קלויזנר שגה כאשר הוא סבר כי תקנותיו של ריב"ז באו לשמור על הלהט המשיחי בעם. אני מזדהה עם אורבך הרואה בכל המדרשים על ריב"ז הוכחה למתינותו, לחוסר ההתלהבות שלו מרעיונות הגאולה של העם ולחוסר הרצון שלו להאבק על בניית המקדש מחדש.
הערכת גדליהו אלון את מפעלו של ריב"ז
נפנה עתה לבחון מה דעתו של גדליהו אלון על ריב"ז. ככלל נראה לי כי אלון נוטה "להקטין" את דמותו ותרומתו של ריב"ז לשיקום האומה אחרי חורבן המקדש, ולבניית הקו המתון במנהיגות התקופה.
אלון[2] פותח את דיוניו בהתייחסות להתנהגותו ועמדתו של ריב"ז במהלך המרד הגדול, המתוארת במספר מקורות:
סיפור יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה
כשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם [לקנאי העיר, המנהיגים את המרד]: שוטים! מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם!
אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך.
כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם.
אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא.
וכיון שאמר להם רבן יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לרבי אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו. רבי אליעזר אחז בראשו רבי יהושע אחז ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים.
אמרו להם השוערים מי הוא זה. אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים. אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו.
והוציאוהו והיו מוליכין אותו (עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי שאל מה אתן לך. אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות.
אמר לו לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. אמר לו רצונך שאומר לפניך דבר אחד. אמר לו אמור. אמר לו הרי את עומד במלכות. [א"ל] מנין אתה יודע. אמר לו כך מסור לנו שאין בית המקדש נמסר ביד הדיוט אלא ביד מלך שנאמר "ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול" (ישעי' י' ל"ד). אמרו לא היה יום אחד שנים ושלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות"[3]. ((אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ד)[4]
אלון, אף שהוא הראשון שהחל בבדיקת ההיסטוריות של מסורות אלו והטיל בהן ספק, מכל מקום, הוא מסתמך עליהן כאשר הוא מנסה לסווג את ריב"ז בין הזרמים העיקריים בעם, וטוען כי בקרב הפרושים של ימי החורבן אנו מוצאים שלושה זרמים: פרושים קנאים שהאמינו שיש להלחם עם רומי עד הסוף.
אנשי ביניים שהצטרפו למרד לאחר הנצחון על גלוס, והיו סבורים שיש להתנגד בכוח לרומים, בהתאם לנסיבות ולאפשרויות, והיו בעד פשרה בעת הצורך.
אנשי השלום, שלא האמינו בנצחון מתחילה ולא ביקשו להילחם על החרות בכוח.לדעת אלון, ריב"ז השתייך לאנשי הביניים, שכן הימצאותו בירושלים עד לשלבים מאוחרים של המרד מעידה עליו שבתחילה נתן ידו למרד, כי אנשי השלום העקרוניים ברחו מירושלים כבר באביב 68.
ריב"ז, משראה את תכסיסי הקנאים שאינם הולמים את המציאות, מאבדים ומקפחים את כושר ההתגוננות של העם, הבין שהמרד נידון לכשלון. לדעת אלון, מה שמאפיין את ריב"ז הוא היותו ריאליסטן מובהק, הנזהר ומזהיר מהתלהבות יתירה, ובעל מתינות[5].
השאלה הבאה שמעלה אלון היא לגבי פעילותו של ריב"ז ביבנה, והתשובות שהוא נותן עליה הן במגמת "גימוד" דמותו של ריב"ז. השאלה הזו חשובה לבירור שלי, כי בעיני שלי ריב"ז נתפס כמו בהשקפה הרווחת כמייסד המרכז הדתי- התורתי-והלאומי ביבנה שהפנה את העם לדרך חידוש החיים הלאומיים ע"י לימוד התורה ולא ע"י בניין המקדש ומרד ברומאים.
אלון חולק על ההשקפה הרווחת כאילו יצא ריב"ז מחומות ירושלים ע"מ לבקש מאספסיאנוס את הקמת המרכז תורני ביבנה עם הסנהדרין גדולה. אלון טוען כי ליבנה, עפ"י כתבי יוספוס, נשלחו כעצירים היהודים שמסרו עצמם לידי הרומאים, ולכן נושא יבנה אינו מופיע בגרסאות של הסיפור מחוץ לגירסה בנוסח א של אדר"ן.
אבל בהמשך דיונו מתאר אלון כיצד המרכז הרוחני צמח ביבנה סביב דמותו של ריב"ז. בהתחלה התקבצו סביבו תלמידיו ולמדו איתו תורה בהסכמת הרומאים (ובכך יש לדעתי התגשמות בקשתו של ריב"ז: "איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות." ). יחד עם זאת אלון מוסיף ואומר שלריב"ז היו "זכויות מסויימות אצל הרומאים, לפי שהיה מחשובי העם, שדעתו מקובלת היתה אצל רבים, ושיטתו - התפשרות והתפייסות עם המלכות, לפיכך נטו לו חסד" (שם, עמ' 60), ולכן הרשו לו ללמוד עם תלמידיו ולתקן מצוות. בגלל הסיבות הללו, כך אלון, "הלך וגדל בית מדרשו של ריב"ז ונתייחד בעם, ואף נתכונן כעין 'בית דין גדול" אמנם בלי אישור מטעם המלכות אלא שהרשות לא מיחתה. בית הדין הזה החל לעסוק בדברים שהיו מסורים בעבר לסנהדרין בירושלים.
גם אלון נאלץ להודות בגדולתו של ריב"ז כאשר הוא אומר "אלא שודאי הניחו ריב"ז וסיעתו את היסוד הראשון לסנהדרין של יבנה... גדולתו וזכותו של ריב"ז הרי הן אפוא בראשוניות".
לאחר מכן עובר אלון ל"גימוד" נוסף של דמותו של ריב"ז כנשיא העם. אלון טוען שאמנם במשך תקופה מסויימת היה ריב"ז ראש בית הדין הגדול, תפקיד השייך לנשיא, אך לא הוכר בכתובים כנשיא מפני שחוגים חשובים, כמו הכוהנים וחלק מהחכמים הסתייגו ממנו. בנוסף ברגע שהרומאים התירו את שובו של רבן גמליאל לנשיאות, הוכרח ריב"ז לפנות את מקומו, והוא מייסד לו בית דין בברור חייל. ואומר אלון: "ריב"ז שימש מעין ממלא מקום של יורש הנשיאות הלגטימי" (מבית הנשיאים של משפחת הלל הזקן).
לדעתי אין משנה כלל אם היה לו תואר נשיא או לא (אף על פי שלפי מסורת חז"ל הוא משתבץ בשורת הנשיאים), בתקופה הקצרה עד שהגיע רבן גמליאל (לפי גודבלט תפקיד הנשיא נוסד רק בימי רבן גמליאל)[6], ריב"ז הנהיג את העם, הוציא תקנות ועמד מול הרומאים. הוא היה המנהיג, ולא היה אחר לצידו.
התקנות שתיקן ריב"ז
על פי מקור תלמודי אחד (ר"ה, ל"א, ע"ב) תיקן ריב"ז תשע תקנות, (התקנות האחרות לא נשתמרו כנראה) אשר שבע מהן ניתן לזהות בוודאות. חמש או שש מהן עוסקות בעניינים הקשורים למקדש. מחציתן מסדירות את המשך קיום פולחן המקדש מחוץ למקדש (גודבלט, שם, עמ' 193).
בסנהדרין שלו תיקנו בין היתר תפילות במקום קורבנות, דיני עיבור השנה בנוסף למנהגים שנלקחו מעבודת המקדש כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש. הדעה הרווחת היא כי התקנות מילאו תפקיד חשוב במשבר שנוצר עם חורבן המקדש.
אלון, לא מתפעל יתר על המידה מתקנותיו של ריב"ז ואומר: על תקנותיו "שאינן אלא מעין הסקת מסקנות מן המציאות שנשתנתה מלאחר חורבן הבית בלא חידוש של הלכה ובלא ערך ציבורי כלשהו" (אלון, שם, עמ' 67).
לגבי התרת התקיעה בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת "בכל מקום שיש בו בית דין", בעוד שלפני-כן תקעו רק במקדש, אין אלון רואה בה "מהפכה" שעשה ריב"ז, אלא מעשה שהתבקש עם מעברו של בית הדין הגדול מירושלים ליבנה.
על התקנה בדבר נטילת הלולב (לולב יהא ניטל כל שבעת ימי חג סוכות; לפני כן היה ניטל הלולב שבעה ימים במקדש בלבד, ואילו מחוץ למקדש, "במדינה", יום אחד בלבד), אומר אלון, כי מובן מאליו שהיה צורך למלא את החלל שנוצר עם החורבן בחיי הדת של הציבור, והמון תקנות כאלו תוקנו בימיו של רבן גמליאל. גם על התקנה שיהיו הכוהנים עולים לדוכן לברך את הקהל ללא סנדליהם (כמו בבית המקדש בעבר), אומר אלון שיש בה "זכר למקדש", ואין בה חידוש.
לדעתי בתקנות שהן זכר לעבודת המקדש מתגלה חכמתו של ריב"ז. מצד אחד הוא מרחיק את עבודת ה' מהמקדש, ומצד שני הוא מקיים את זכר המקדש ומבטיח המשכיות מסויימת של הפולחן.
כפי שהקורא ודאי הרגיש, לדעתי חטא אלון בהמעטת דמותו של ריב"ז. מפעלו של ריב"ז אינו מובן מאליו. עצם העובדה שהוא הקים בית דין שהפך למרכזי, בתנאים של החורבן, של שלטון רומי עויין, מראה על יוזמה אמיצה. העובדה שחכמים התרכזו בבית מדרשו ושיתפו איתו פעולה מראה על מנהיגותו ויוקרתו בעם. גם העובדה שהרומאים הסכימו ליוזמתיו, מלמדת שהיה מקובל עליהם כמנהיג העם, אולי בשל הכריזמה שלו, ואולי בשל מתינותו. גם התקנות שלו היו יוזמה אמיצה ונכונה, והוא התווה בהן את הדרך כיצד לקיים את הפולחן ללא בית המקדש ותוך שמירת קשר לעבר.
עתה נעבור לסקירת הערכתו של שמואל ספראי, תלמידו של אלון, אשר הערכתו את ריב"ז, שונה מהקצה אל הקצה משל מורו[7] :
ספראי מייחס את העובדה שעבודת הקרבנות לא חודשה ביהודה שלאחר החורבן להכרעה של ריב"ז ותלמידיו כנגד הניסיונות או הכוונות לחדש את הקרבת הקורבנות מחוץ לירושלים. לפי ההלכה השנויה בתורתם של כמה תנאים ואמוראים ניתן להקריב קורבנות לאחר החורבן, בתחום המקדש החרב או בבמות מחוץ למקדש[8], וכן קיומו של מקדש חוניו במצרים במשך מאות שנים, הקשו את המאבק[9].
ספראי לומד על מאבקו של ריב"ז בחידוש הקורבנות, מהמדרש שהכרנו לעיל, שבו מציג ריב"ז את השקפתו שאפשר לחיות גם ללא קורבנות ומקדש, בפני ר' יהושע. כמו-כן הוא סבור כי תקנתו של ריב"ז כי המתגייר אינו צריך להפריש רובע (השקל), "שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו" (רש"י) הייתה חלק מן המאבק הזה. המאבק הזה של ריב"ז ותלמידיו הצליח ועבודת הקרבנות לא חודשה.
נשאל את עצמנו מדוע היה כה חשוב לריב"ז שלא לחדש את עבודת הקורבנות?
אפשר לתת את תשובתו של ספראי, כי ריב"ז פעל בעקביות להניח יסודות לאורחות חיים של האומה שאינם תלויים במקדש ובעבודת הקרבנות.
לי נראה כי הסיבה היא קודם כל סוציולוגית-פוליטית. בין ראשי הפרושים לראשי הכהנים התחולל מאבק על השלטון לאחר המרד. עד המרד הגדול היו הכוהנים המנהיגים את העם, הם החזיקו במשרת "ראשות העם", שימשו בבית המקדש והיו חלק חשוב של הסנהדרין. משנת 70 ההנהגה נשמטת מידיהם ועוברת לידי הפרושים[10]
אלון מצביע על מאבק שהתחולל בין ריב"ז לחוגי הכהונה. הוא מצביע על כך שכוהנים חשובים מגדולי הדור לפני החורבן נעדרו מבית מדרשו של ריב"ז, בשל ההתנגדות לריב"ז. מצד שני הוא מצביע על תקנות שונות של ריב"ז המקפחות את הכהנים[11](אלון, שם, עמ' 62-61).
לדעת ספראי אחת מן התקנות הנוספות של ריב"ז, שנועדה, ו"להעביר את בית המקדש" לבית הכנסת, היא התקנה "כי אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן", וזו אחת מתשע התקנות שהתקין ריב"ז (ר"ה, לא, ב; סוטה מ' א). בכך הראה ריב"ז לכוהנים כי מעמדם ותפקידם ככוהנים יישמר, אך בשינוי צורה.
בבית המקדש נאסר על הכוהנים להכנס לשטח המקדש לשם עבודת המקדש נעולים בסנדלים. תיקונו של ריב"ז כי גם בבית הכנסת לא יע
בפרק זה נעסוק בעמדותיו של ריב"ז בנושא הגאולה (בוא המשיח, בניין בית המקדש).
את ריב"ז הכרנו במדרש הקודם, שם הוא מנסה לשכנע את ר' יהושע שעם ישראל יכול להתקיים גם ללא מקדש.
הערכותיהם של יוסף קלויזנר ואפרים אורבך את ריב"ז
לדעת קלויזנר תקנות ריב"ז לאחר החורבן תכליתן היתה להשאיר את זכרם של ירושלים ובית המקדש חי בלבבות (שם, עמ' 231). קלויזנר כותב בהמשך כי אמרתו של ריב"ז על ערש מותו: "הכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" (ברכות, כ"ח, ע"ב) מלמדת על אמונתו החזקה כי המשיח יבוא בקרוב. פרשנות זו מפוקפקת בעיני. ש. שביב כותב בערך "משיח, משיחיות" כי האמונה במשיח היתה מוסכמה כללית אצל החכמים[1]
אורבך מחזיק בדעה שונה משל קלויזנר.לדעתו ריב"ז שחש בחורבן ההולך ומתקרב, החל בהכשרת חיי העם ללא מקדש וללא קרבנות וזאת הוא לומד מהברייתא ביומא, ל"ט, ע"ב:
תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא +זכריה יא+ פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך.
אורבך מסתמך על המדרש שהבאנו לעיל "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. .." בדבר הויכוח בין השניים על חשיבות בית המקדש, והוא משער כי ר' יהושע היה בין החכמים שסברו כי אפשר להקריב קרבנות גם מחוץ לבית המקדש:
אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ("משנה מסכת עדויות פרק ח משנה ו ).
שני המקורות המציגים את עמדתו של ר' יהושע, מציגים את אותה עמדה של החכם הזה: אי-אפשר לחיות ללא הקרבת קרבנות!
לדעת אורבך, הדחף המיידי והנסיונות לבנות מקדש לא חדלו ועל כך מכוונים כנראה מאמריו של ריב"ז:
"אם יאמרו לך הילדים, נלך ונבנה בית המקדש, אל תשמע להם. ואם יאמרו לך הזקנים, בוא ונסתור בית מקדש, שמע להם – מפני שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בנין, ראיה לדבר – רחבעם בן שלמה". המאמר השני הוא: אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח – בא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו". (אדר"ן, נו"ב, פל"א, ל"ג א ל"ד ב)
למרות כל הדברים שכתבנו בשמו של אורבך, גם הוא חושב שריב"ז החזיק בעצם האמונה בהופעתו של משיח גואל, ועל כך מעיד המאמר הנ"ל שאמרו לקראת מותו, אלא שריב"ז לא ראה טעם בדיונים מפורטים על-כך.
לסיכום, אני חושב כי קלויזנר שגה כאשר הוא סבר כי תקנותיו של ריב"ז באו לשמור על הלהט המשיחי בעם. אני מזדהה עם אורבך הרואה בכל המדרשים על ריב"ז הוכחה למתינותו, לחוסר ההתלהבות שלו מרעיונות הגאולה של העם ולחוסר הרצון שלו להאבק על בניית המקדש מחדש.
הערכת גדליהו אלון את מפעלו של ריב"ז
נפנה עתה לבחון מה דעתו של גדליהו אלון על ריב"ז. ככלל נראה לי כי אלון נוטה "להקטין" את דמותו ותרומתו של ריב"ז לשיקום האומה אחרי חורבן המקדש, ולבניית הקו המתון במנהיגות התקופה.
אלון[2] פותח את דיוניו בהתייחסות להתנהגותו ועמדתו של ריב"ז במהלך המרד הגדול, המתוארת במספר מקורות:
סיפור יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה
כשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם [לקנאי העיר, המנהיגים את המרד]: שוטים! מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם!
אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך.
כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם.
אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא.
וכיון שאמר להם רבן יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לרבי אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו. רבי אליעזר אחז בראשו רבי יהושע אחז ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים.
אמרו להם השוערים מי הוא זה. אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים. אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו.
והוציאוהו והיו מוליכין אותו (עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי שאל מה אתן לך. אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות.
אמר לו לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. אמר לו רצונך שאומר לפניך דבר אחד. אמר לו אמור. אמר לו הרי את עומד במלכות. [א"ל] מנין אתה יודע. אמר לו כך מסור לנו שאין בית המקדש נמסר ביד הדיוט אלא ביד מלך שנאמר "ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול" (ישעי' י' ל"ד). אמרו לא היה יום אחד שנים ושלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות"[3]. ((אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ד)[4]
אלון, אף שהוא הראשון שהחל בבדיקת ההיסטוריות של מסורות אלו והטיל בהן ספק, מכל מקום, הוא מסתמך עליהן כאשר הוא מנסה לסווג את ריב"ז בין הזרמים העיקריים בעם, וטוען כי בקרב הפרושים של ימי החורבן אנו מוצאים שלושה זרמים: פרושים קנאים שהאמינו שיש להלחם עם רומי עד הסוף.
אנשי ביניים שהצטרפו למרד לאחר הנצחון על גלוס, והיו סבורים שיש להתנגד בכוח לרומים, בהתאם לנסיבות ולאפשרויות, והיו בעד פשרה בעת הצורך.
אנשי השלום, שלא האמינו בנצחון מתחילה ולא ביקשו להילחם על החרות בכוח.לדעת אלון, ריב"ז השתייך לאנשי הביניים, שכן הימצאותו בירושלים עד לשלבים מאוחרים של המרד מעידה עליו שבתחילה נתן ידו למרד, כי אנשי השלום העקרוניים ברחו מירושלים כבר באביב 68.
ריב"ז, משראה את תכסיסי הקנאים שאינם הולמים את המציאות, מאבדים ומקפחים את כושר ההתגוננות של העם, הבין שהמרד נידון לכשלון. לדעת אלון, מה שמאפיין את ריב"ז הוא היותו ריאליסטן מובהק, הנזהר ומזהיר מהתלהבות יתירה, ובעל מתינות[5].
השאלה הבאה שמעלה אלון היא לגבי פעילותו של ריב"ז ביבנה, והתשובות שהוא נותן עליה הן במגמת "גימוד" דמותו של ריב"ז. השאלה הזו חשובה לבירור שלי, כי בעיני שלי ריב"ז נתפס כמו בהשקפה הרווחת כמייסד המרכז הדתי- התורתי-והלאומי ביבנה שהפנה את העם לדרך חידוש החיים הלאומיים ע"י לימוד התורה ולא ע"י בניין המקדש ומרד ברומאים.
אלון חולק על ההשקפה הרווחת כאילו יצא ריב"ז מחומות ירושלים ע"מ לבקש מאספסיאנוס את הקמת המרכז תורני ביבנה עם הסנהדרין גדולה. אלון טוען כי ליבנה, עפ"י כתבי יוספוס, נשלחו כעצירים היהודים שמסרו עצמם לידי הרומאים, ולכן נושא יבנה אינו מופיע בגרסאות של הסיפור מחוץ לגירסה בנוסח א של אדר"ן.
אבל בהמשך דיונו מתאר אלון כיצד המרכז הרוחני צמח ביבנה סביב דמותו של ריב"ז. בהתחלה התקבצו סביבו תלמידיו ולמדו איתו תורה בהסכמת הרומאים (ובכך יש לדעתי התגשמות בקשתו של ריב"ז: "איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות." ). יחד עם זאת אלון מוסיף ואומר שלריב"ז היו "זכויות מסויימות אצל הרומאים, לפי שהיה מחשובי העם, שדעתו מקובלת היתה אצל רבים, ושיטתו - התפשרות והתפייסות עם המלכות, לפיכך נטו לו חסד" (שם, עמ' 60), ולכן הרשו לו ללמוד עם תלמידיו ולתקן מצוות. בגלל הסיבות הללו, כך אלון, "הלך וגדל בית מדרשו של ריב"ז ונתייחד בעם, ואף נתכונן כעין 'בית דין גדול" אמנם בלי אישור מטעם המלכות אלא שהרשות לא מיחתה. בית הדין הזה החל לעסוק בדברים שהיו מסורים בעבר לסנהדרין בירושלים.
גם אלון נאלץ להודות בגדולתו של ריב"ז כאשר הוא אומר "אלא שודאי הניחו ריב"ז וסיעתו את היסוד הראשון לסנהדרין של יבנה... גדולתו וזכותו של ריב"ז הרי הן אפוא בראשוניות".
לאחר מכן עובר אלון ל"גימוד" נוסף של דמותו של ריב"ז כנשיא העם. אלון טוען שאמנם במשך תקופה מסויימת היה ריב"ז ראש בית הדין הגדול, תפקיד השייך לנשיא, אך לא הוכר בכתובים כנשיא מפני שחוגים חשובים, כמו הכוהנים וחלק מהחכמים הסתייגו ממנו. בנוסף ברגע שהרומאים התירו את שובו של רבן גמליאל לנשיאות, הוכרח ריב"ז לפנות את מקומו, והוא מייסד לו בית דין בברור חייל. ואומר אלון: "ריב"ז שימש מעין ממלא מקום של יורש הנשיאות הלגטימי" (מבית הנשיאים של משפחת הלל הזקן).
לדעתי אין משנה כלל אם היה לו תואר נשיא או לא (אף על פי שלפי מסורת חז"ל הוא משתבץ בשורת הנשיאים), בתקופה הקצרה עד שהגיע רבן גמליאל (לפי גודבלט תפקיד הנשיא נוסד רק בימי רבן גמליאל)[6], ריב"ז הנהיג את העם, הוציא תקנות ועמד מול הרומאים. הוא היה המנהיג, ולא היה אחר לצידו.
התקנות שתיקן ריב"ז
על פי מקור תלמודי אחד (ר"ה, ל"א, ע"ב) תיקן ריב"ז תשע תקנות, (התקנות האחרות לא נשתמרו כנראה) אשר שבע מהן ניתן לזהות בוודאות. חמש או שש מהן עוסקות בעניינים הקשורים למקדש. מחציתן מסדירות את המשך קיום פולחן המקדש מחוץ למקדש (גודבלט, שם, עמ' 193).
בסנהדרין שלו תיקנו בין היתר תפילות במקום קורבנות, דיני עיבור השנה בנוסף למנהגים שנלקחו מעבודת המקדש כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש. הדעה הרווחת היא כי התקנות מילאו תפקיד חשוב במשבר שנוצר עם חורבן המקדש.
אלון, לא מתפעל יתר על המידה מתקנותיו של ריב"ז ואומר: על תקנותיו "שאינן אלא מעין הסקת מסקנות מן המציאות שנשתנתה מלאחר חורבן הבית בלא חידוש של הלכה ובלא ערך ציבורי כלשהו" (אלון, שם, עמ' 67).
לגבי התרת התקיעה בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת "בכל מקום שיש בו בית דין", בעוד שלפני-כן תקעו רק במקדש, אין אלון רואה בה "מהפכה" שעשה ריב"ז, אלא מעשה שהתבקש עם מעברו של בית הדין הגדול מירושלים ליבנה.
על התקנה בדבר נטילת הלולב (לולב יהא ניטל כל שבעת ימי חג סוכות; לפני כן היה ניטל הלולב שבעה ימים במקדש בלבד, ואילו מחוץ למקדש, "במדינה", יום אחד בלבד), אומר אלון, כי מובן מאליו שהיה צורך למלא את החלל שנוצר עם החורבן בחיי הדת של הציבור, והמון תקנות כאלו תוקנו בימיו של רבן גמליאל. גם על התקנה שיהיו הכוהנים עולים לדוכן לברך את הקהל ללא סנדליהם (כמו בבית המקדש בעבר), אומר אלון שיש בה "זכר למקדש", ואין בה חידוש.
לדעתי בתקנות שהן זכר לעבודת המקדש מתגלה חכמתו של ריב"ז. מצד אחד הוא מרחיק את עבודת ה' מהמקדש, ומצד שני הוא מקיים את זכר המקדש ומבטיח המשכיות מסויימת של הפולחן.
כפי שהקורא ודאי הרגיש, לדעתי חטא אלון בהמעטת דמותו של ריב"ז. מפעלו של ריב"ז אינו מובן מאליו. עצם העובדה שהוא הקים בית דין שהפך למרכזי, בתנאים של החורבן, של שלטון רומי עויין, מראה על יוזמה אמיצה. העובדה שחכמים התרכזו בבית מדרשו ושיתפו איתו פעולה מראה על מנהיגותו ויוקרתו בעם. גם העובדה שהרומאים הסכימו ליוזמתיו, מלמדת שהיה מקובל עליהם כמנהיג העם, אולי בשל הכריזמה שלו, ואולי בשל מתינותו. גם התקנות שלו היו יוזמה אמיצה ונכונה, והוא התווה בהן את הדרך כיצד לקיים את הפולחן ללא בית המקדש ותוך שמירת קשר לעבר.
עתה נעבור לסקירת הערכתו של שמואל ספראי, תלמידו של אלון, אשר הערכתו את ריב"ז, שונה מהקצה אל הקצה משל מורו[7] :
ספראי מייחס את העובדה שעבודת הקרבנות לא חודשה ביהודה שלאחר החורבן להכרעה של ריב"ז ותלמידיו כנגד הניסיונות או הכוונות לחדש את הקרבת הקורבנות מחוץ לירושלים. לפי ההלכה השנויה בתורתם של כמה תנאים ואמוראים ניתן להקריב קורבנות לאחר החורבן, בתחום המקדש החרב או בבמות מחוץ למקדש[8], וכן קיומו של מקדש חוניו במצרים במשך מאות שנים, הקשו את המאבק[9].
ספראי לומד על מאבקו של ריב"ז בחידוש הקורבנות, מהמדרש שהכרנו לעיל, שבו מציג ריב"ז את השקפתו שאפשר לחיות גם ללא קורבנות ומקדש, בפני ר' יהושע. כמו-כן הוא סבור כי תקנתו של ריב"ז כי המתגייר אינו צריך להפריש רובע (השקל), "שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו" (רש"י) הייתה חלק מן המאבק הזה. המאבק הזה של ריב"ז ותלמידיו הצליח ועבודת הקרבנות לא חודשה.
נשאל את עצמנו מדוע היה כה חשוב לריב"ז שלא לחדש את עבודת הקורבנות?
אפשר לתת את תשובתו של ספראי, כי ריב"ז פעל בעקביות להניח יסודות לאורחות חיים של האומה שאינם תלויים במקדש ובעבודת הקרבנות.
לי נראה כי הסיבה היא קודם כל סוציולוגית-פוליטית. בין ראשי הפרושים לראשי הכהנים התחולל מאבק על השלטון לאחר המרד. עד המרד הגדול היו הכוהנים המנהיגים את העם, הם החזיקו במשרת "ראשות העם", שימשו בבית המקדש והיו חלק חשוב של הסנהדרין. משנת 70 ההנהגה נשמטת מידיהם ועוברת לידי הפרושים[10]
אלון מצביע על מאבק שהתחולל בין ריב"ז לחוגי הכהונה. הוא מצביע על כך שכוהנים חשובים מגדולי הדור לפני החורבן נעדרו מבית מדרשו של ריב"ז, בשל ההתנגדות לריב"ז. מצד שני הוא מצביע על תקנות שונות של ריב"ז המקפחות את הכהנים[11](אלון, שם, עמ' 62-61).
לדעת ספראי אחת מן התקנות הנוספות של ריב"ז, שנועדה, ו"להעביר את בית המקדש" לבית הכנסת, היא התקנה "כי אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן", וזו אחת מתשע התקנות שהתקין ריב"ז (ר"ה, לא, ב; סוטה מ' א). בכך הראה ריב"ז לכוהנים כי מעמדם ותפקידם ככוהנים יישמר, אך בשינוי צורה.
בבית המקדש נאסר על הכוהנים להכנס לשטח המקדש לשם עבודת המקדש נעולים בסנדלים. תיקונו של ריב"ז כי גם בבית הכנסת לא יע
תגובות
0
אהבו
0
2196
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות