פרק ד' – רבי עקיבא ומרד בר כוכבא

פרק ד' – רבי עקיבא ומרד בר כוכבא
קלויזנר (שם, עמ' 231) מעלה שאלה קשה: כיצד יכול היה רבי עקיבא, אשר ראה את חורבן הבית במו עיניו לתמוך במרד ובמנהיגותו של בר כוכבא, ואף לעשות ממנו משיח?
השאלה קשה עוד יותר, כי הרי עוד קודם מרד בר כוכבא נחשב המוצא מבית דוד כסימן מובהק של המשיח. על בר כוכבא לא נאמר בשום מקום כי הוא מבית דוד. בנוסף בר כוכבא לא עשה שום ניסים לפי המקורות התלמודיים ולפי מקורות אלו לא הצטיין בחסידות יתרה. אך רוח הגבורה שהיתה בבר כוכבא הספיקה לר' עקיבא כדי לראות בו את המשיח.
ההסבר של קלויזנר הוא שבזמן שבין החורבן למרד בר כוכבא, עמד היסוד המדיני שברעיון המשיחי כשיקול ראשון במעלה. בתקופה ההיא דרשו מהמשיח שקודם כל יביא את החרות ואת תקומת הלאומיות. באותו זמן גבר לדעת קלויזנר גם הלחץ הציבורי לצאת למרד כנגד הרומאים. קלויזנר מסיק זאת מצמיחת הכת של "אבלי ציון"  באותו זמן (תוספתא, סוטה, ט"ו, סוף י"א). בנוסף, באותו זמן תיקן רבן גמליאל השני את אותן הברכות הנוגעות בבניין ירושלים, הכנת כסא דוד ובניין בית המקדש  (בכר, אגדות התנאים, תרגום עברי: רבינוביץ, כרך א', חלק א', יפו, 1920, עמ' 67-68). שניים מהספרים המשיחיים ביותר שבין הספרים החיצוניים – עזרא החיצון ו"ברוך הסורי", הם מהשנים הראשונות אחרי החורבן. לדעת קלויזנר רעיון הגאולה התחזק לאחר הקטסטרופה של שנת 70.
לדעת אלון ניתן להבחין בהסתייגות או יחס שלילי של חכמים אל השלטון הרומי בכמה תחומים: בתחום המשפטי, בתחום הפינאנסי, ובתחום מפעלי ההתיישבות, ולאלה ניתן להוסיף הסתייגות בתחום החברתי תרבותי מהרומאים(תולדות, א, עמ' 335). אך לפי הדוגמאות שהוא מביא אנו רואים שמדובר ברצון לשמור על אוטונומיה בתחומים אלו, ולא על הימנעות ממגע או אי-שיתוף פעולה השלטון. אין ליפות את הדברים - בהרבה תחומים חכמים הורו לעם לא לשתף פעולה עם השלטונות, אבל בדרך כלל חיפשו החכמים דרכים להגיע למו"מ עם השלטונות ועדות לכך הן המשלחות הרבות של חכמים מלפני המרד לרומא. בתחום החברתי תרבותי אנו רואים קשרים של סיוע לעניי הגויים, אמירת שלום, שיחות וויכוחים פילוסופיים בין חכמי העמים לחכמי ישראל, דבר שחייב סובלנות וכבוד הדדיים (שם, עמ' 347). לדעתי החכמים לא הכשירו את הקרקע למרד, והמתיחויות האלו עם השלטון לא יכלו לגרום לפרוץ המרד.
החוקרים בימינו סבורים כי הגורמים המשיחיים היו המכריעים לפרוץ מרד בר כוכבא.[1] לאחר מלחמת החורבן התגברו התקוות והציפיות המשיחיות שירושלים והמקדש ישוקמו בדרך על טבעית. אמנם ליבנה וחכמיה נודע מקום מרכזי שיקומה של היהדות, לאחר החורבן, בכיוון של יצירת אפשרות קיום יהודי ללא המקדש, אך מגמות אלו לא החניקו את הציפיות לתקומתו מחדש של בית המקדש ולשחרורה מעולה של רומא.
לדעת מור, חשיבות המניעים המשיחיים לפרוץ מרד בר-כוכבא היא בכך שיש בה להסביר את עובדת פרוץ המרד בלא להתחשב ביחסי הכוחות האמיתיים בין רומא למורדים, שכן בציפיות המשיחיות כלולה ההנחה שהאלוהים יכריע את תוצאות העימות ולא כוחו הצבאי של אחד הצדדים.
לדעתי הגורם לפרוץ המרד נשאר חידה גדולה. כיצד אחרי כמה עשרות שנים אחרי החורבן הגדול שוב מכינים יהודים מרד ברומא? כיצד לאחר שנים של בניית יהדות ללא מקדש, יהדות של תורת יבנה, יש שינוי כיוון כל-כך חד ופתאומי בהלך הרוח של החכמים? פתרון החידה הוא קשה כי נותרו בידינו מעט מקורות הן חיצוניים והן יהודיים על המרד הזה.
הסבר אחד לפרוץ המרד, פיתח גודבלט במאמרו ("תמיכת התנאים או השפעת הכוהנים" )קתדרה 29) שם הוא מפתח תיאוריה כי חוגי הכוהנים הם שעמדו מאחורי המרד. להלן כמה מנימוקיו על חלקם של החוגים הכוהניים א. על חלק ממטבעות המרד מופיעה הכתובת 'אלעזר הכהן'. כלומר , אחת מרשויות ההנפקה היתה דמות כוהנית. ב . ברור שלכוהנים, כמעמד , היה אינטרס מובהק במניעת הפיכתה של ירושלים לעיר נוכרית, כפי שכנן אדריאנוס. גם שיקום המקדש וחידוש הקרבת הקרבנות היו אינטרס כוהני עליון.
 ג . לדעתו , עצם התואר שנשא בר-כוכבא - 'נשיא' - רומז להשפעה כוהנית. אין כל הוכחה שראשי הפרושים והתנאים נשאו בתואר זה לפני רבן גמליאל השני. גם בספרות התלמודית אין תקדים לנשיאות מן הסוג שגילם בר-כוכבא . מדובר בנשיאות בעלת אופי אסכאטולוגי מחד גיסא , ומתחלקת בשלטון עם דמות כוהנית מאידך גיסא . המקור לתורת נשיאות זו מצוי בספר יחזקאל , והדה היחיד בספרות בית-שני נמצא בכתבי כת קומראן. אפילו צודק גדליהו אלון , הטוען שראשוני החשמונאים נשאו אף הם את התואר 'נשיא' , יש לזכור שגם החשמונאים היו ממוצא כוהני. תורת הנשיאות שהתגלמה בדמותו של בר-כוכבא נראית לגודבלט כתורה כוהנית, ומכאן - עדות להשפעה כוהנית בקרב הנהגת המרד. נשיאותו של בר כוכבא היא נשיאות נוסח אחרית הימים של יחזקאל[2].
ד . המקורות העתיקים מוסרים לנו שבר-כוכבא רדף את הנוצרים רדיפת דמים . למדיניות אנטי-נוצרית חריפה זו אין תקדים אצל הפרושים . להיפך , הן הברית החדשה והן יוסף בן-מתתיהו מסכימים שהפרושים גילו יחס סובלני כלפי ראשוני הנצרות . ואפילו התנאים של דור יבנה , אם גם גילו יחס יותר שלילי לנוצרים , ודאי שלא הרחיקו לכת עד כדי התרת דמם.
ה. בניגוד לשלבים המאוחרים של מרד החורבן , אין במרד בר- כוכבא סימנים של רדיקאליזם חברתי . דבר זה ודאי הקל על הכוהנים בתמיכתם במרד . כמו-כן , בניגוד למרד הראשון – כאשר האוליגרכיה הכוהנית, ששלטה בחסדי רומא , היססה לצאת למלחמה - במרד השני כבר לא היה למעמד הכוהנים מה להפסיד .
לדעה זו מתנגד י' בן-שלום, האומר כי באשר למעמד הפרושים בקרב העם בימי הבית השני , כבר הראה גדליהו אלון, שהם היו הזרם הראשי בעם , והם הם שריכזו סביבם את ההמונים ועמדו בראש מאבקיהם . בתקופה זו שלטו הפרושים בעם, ולכן "הרי שאין לעלות על הדעת שמרד בר- כוכבא , שהיה , כאמור,  מרד של רוב העם ושהצטיין בהכנות מדוקדקות ובחשאיות למופת , והיה יכול להתבצע ללא הסכמת החכמים וברכתם" (שם, קתדרה 29).
בנוסף, לדעת בן שלום, בתוך הפרושים היו בעלי דעות קנאיות שאפיינו את בית שמאי והן לא נעלמו בתקופת יבנה.
נקודה שלישית שמעלה בן שלום, היא שבתקופת יבנה שהייתה על פניה תקופה של שיקום ובנייה שקטה, היה בה מתח דיאלקטי: "במקום אחר ניסינו להוכיח, שתקופת יבנה פותחת פתח לתהליכים , שבמוקדם או במאוחר היו צריכים להביא בהכרח לידי התמרדות מחודשת נגד רומי . ציינו שם בין היתר, שהאופי הדיאלקטי שאפיין את תכנית השיקום של ההנהגה ביבנה - תכנית ששאפה לנורמליזאציה ולמילוי החלל הריק שנוצר עם חורבן בית-המקדש מחד גיסא, אולם דגלה בסיסמה שבה האמינה באמונה שלמה, 'שבמהרה יבנה המקדש'[3], מאידך גיסא  - טמנה בחובה את זרע המרד לעתיד. מסתבר, שסיסמה זו שלאורה התנהלה פעולת השיקום והאיחוד של היישוב, ושעל ברכיה התחנך הדור שישא על כתפיו את מרד בר-כוכבא, הפכה לשטר העומד לפרעון , לפצצת זמן שסופה להתפוצץ במוקדם או במאוחר . מה עוד שהשלטון הרומי בארץ לא שינה את טעמו ואת שיטותיו , שאפיינוהו לפני החורבן ושגרמו בשעתו לפריצת המרד הגדול. ההנהגה ביבנה קלטה וזרעה מבלי משים רעיונות שאפיינו בשעתו את הדרך המחשבתית והרגשית של חוגים פרושיים קנאיים, שהתרכזו לפני החורבן סביב בית שמאי ובמסגרתו. הרעיונות הללו , בלי ספק , באו לידי ביטוי מחודש ומלא בימי מרד בר-כוכבא" (שם) .
בנקודה זו יש לציין שבן-שלום הולך בעקבות אלון הכותב אף הוא על המתח הדיאלקטי שהיה כרוך בפעולות השיקום של יבנה, שלא ביטלה את התקוות למלכות המשיח, והדור של עקיבא רצה את "פרעון השטר" (ראה הערה 32)
 
ההשערה שלי לפתרון החידה, שאמנם לא מצאתי לה עדיין מספיק תימוכין בכתובים, היא שיהודי א"י הושפעו ממרד התפוצות בשנים 115 – 117 במצרים, קריניאקה, וקפריסין.  קודם כל כי שתי המרידות הן קרובות בזמן. שנית לדעת חוקרים היו המרידות בתפוצות מלחמה בעלת אופי דתי משיחי[4]. שלישית, וזה קשור לדברים שנאמרו לעיל, היהודים נכנסו למלחמה ב"מרד- התפוצות" למרות שהם ידעו שמבחינה חומרית כוחותיהם נופלים בהרבה מכוחות האויב, וכך גם במרד בר-כוכבא.
להשערתי, בפרוץ המרד יש להאשים את ר' עקיבא והאידיאולוגיה המשיחית שלו. יכול להיות שהוא ראה באירועים בתפוצות משהו מעין "חבלו של משיח" שאחריו חייב לבוא המשיח (ראה לעיל, דיון על תפיסתם של תלמידי ר' עקיבא את "חבלי משיח", עמ' 22). דבר נוסף הוא שלא מצאתי כמעט חכמים נוספים, מאותו דור של עקיבא, שהחזיקו באידיאולוגיה משיחית כדוגמת ר' עקיבא, או תמכו במפורש בבר-כוכבא  (תמיכה לקביעתי כי לא נמצאו כמעט חכמים במקורות התומכים במרד בר-כוכבא גיליתי אצל גולדבלט (קתדרה, 29 עמ' 10). לכן אני מטיל על ר' עקיבא את האחריות לפרוץ המרד[5] כאמור יש לי מקורות מועטים לביסוס השערתי.[6]
בר כוכבא – האיש ומנהיג המרד
האם אכן ראו בו בני זמנו את המלך-המשיח, או שמא ראו בו רק מנהיג לאומי ארצי  אשר ישחרר את יהודה מעול רומי?
א, אופנהיימר אומר על דמותו של בר כוכבא[7], כי לדעתו המקום שתפס בר-כוכבא בתודעת העם היה הרבה מעבר למנהיג צבאי גרידא, או מנהל חיי האומה. התואר "נשיא" שניתן לו הוא התואר של מלך, וליתר דיוק של מלך המשיח, התלמוד מדבר על "מלכות בן כוזיבא"      ( ..."ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה" תלמוד בבלי מסכת סנהדרין צז, ב )  ועל מטבעות המרד[8] והאיגרות מופיע התואר "נשיא."[9]
הכריזמה שלו מוסברת בכך שחלש על כל תחומי החיים, גם הדתיים. האיגרות מפרטות כיצד היה דואג לקיום מצוות השבת, השמיטה וסוכות. נביא כמה דוגמאות: "שמעון בן כוסבא, ליהונתן בר בעין, ולמסבלה בר שמעון: תשלחו לי את אלעזר בר חטה מיד, לפני שבת..." [10]
"שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה. שלחתי לך שני חמורים שתשלח עמהם, שני אנשים אצל יהונתן בר בעין, ואצל מסבלה, כדי שיעמדו וישלחו למחנה אליך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות, והתקן אותם."
"בעשרים לשבט שנת שתיים לגאולת ישראל, ע"י שמעון בן כוסבא נשיא ישראל, במחנה שיושב בהרודיס, יהודה בן רבא אמר להלל בן גריס: אני מרצוני חכרתי ממך היום את העפר (קרקע) שהוא שלי בחכרתי בעיר נחש, שחכרת משמעון נשיא ישראל. את העפר הזה חכרתי מן היום עד סוף ערב השמיטה, שהם שנים שלמות, שנות מכס חמש. את דמי החכירה אמדוד לך בהרודיס בחטים יפות ונקיות, שלושה כורים ולתך" (התרגום עפ" "כתובות מספרות" עמ' 196).אנו רואים כי בר-כוכבא היה מעורב בכל, והסגנון מעיד על תקיפותו.
אמנם תלמיד חכם הוא לא היה, והנהגת העם עד למרד הייתה מסורה בידי חכמים, אך הוא היה מנהיג טוטאלי, תקיף שלא היסס להעניש את העומדים בדרכו וגם אם היו חכמים[11]. כמו-כן הייתה לו את תמיכת מנהיג הדור ר' עקיבא. סביב כוחו הרב נקשרו אגדות, והאגדה לא הכירה בכך שהוא מת כאחד האדם (איכה רבה, פ"ד, ד)[12].
נשאר לנו עוד לברר את פשר ההתנגדות מצד חכמים לבר-כוכבא הנשמעת בתלמוד. את הכרזתו של ר' יוחנן בן תורתא " עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא (ירושלמי, תעניות, פ"ד, סח, ד), אין לראות כהתנגדות לשלטונו של בר-כוכבא או למרד, לדעת אופנהיימר, אלא רק התנגדות לראות בו משיח[13]. לדעתי, לומר דבר כזה בפני שלטון שראה את עצמו כשלטון משיחי ודיבר במושגים של "גאולה" ו"נשיא" דבר שכזה, דורש אומץ רב ומעיד על התנגדות אמיתית בין החכמים לבר-כוכבא ולר' עקיבא.
ממסורות אחרות בתלמוד עולה ביקורת קשה על בר-כוכבא: "בר-כוזיבא מלך שתי שנים וחצי. אמר להם לחכמים: אני משיח.אמרו לו: במשיח נאמר שהוא מריח ודן: נראה אנחנו עם מריח הוא ודן[14]. כיוון שראו שאינו מריח ודן – הרגוהו (סנהדרין, צג, ע"ב)
מסורת אחרת מעידה על בר-כוכבא: "בשעה שהיה יוצא למלחמה היה אומר: ריבונו של עולם, לא תסעוד ולא תכסוף[15]! הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו (תהילים, ס, י"ב).
שני המקורות הם אנאכרוניסטים לדעת מנחם מור, ונתחברו לאחר כשלון המרד, ואין ללמוד מהם על יחס החכמים למרד. ראינו באגרות בר-כוכבא שהיה שומר על המצוות, וודאי שהיה ירא שמיים.
מור אינו מקבל את דעתו  של קנאל הסבור כי לאחר כיבוש ירושלים לא הכירה האופוזיציה במשיחיותו של בר-כוכבא. הנימוק העיקרי לדחיית הנחתו של קנאל הוא שעל איגרות בר-כוכבא הוסיפו להכתב לאורך כל שנות המרד, שני המניינים ללא הבחנה ביניהם[16].
.
 
 
 
 
סיכום:
בעבודה זו נגלתה לפני הדרמה של המשיחיות בעם ישראל של שלהי הבית השני ומחצית המאה השנייה. ניסיתי לעקוב אחרי המאבק בין החוגים שרצו "גאולה עכשיו" לחוגים שרצו לבנות יהדות לא משיחית. במחצית הראשונה של התקופה, דומה היה כי ידם של בעלי הגישה השנייה גוברת, אך ברבע השני של המאה השנייה ידם של הקיצוניים גברה.
 בתקופה שלפני המרד הגדול המשיחיות והציפיה לשחרור לאומי גאו, והתגלמו במאבק בין בית הלל לבית שמאי ובמנהיגים שעטו הילה משיחית. לאחר חורבן הבית, הזרם המתון שדחה את המשיחיות גבר על הזרם המשיחי, כאשר ריב"ז מצליח לבנות יהדות ללא בית-מקדש, ולהוביל התחדשות רוחנית.
התהליך שהוביל להשתלטות הזרם המשיחי, בראשותו של ר' עקיבא, אינו ידוע לנו. אבל ברור שמרד בר-כוכבא ניזון מציפיות משיחיות חזקות. לאחר כשלון המרד הזה, הציפיות המשיחיות דעכו, ומנהיגותו של רבי, כבר אינה מנהיגות משיחית (למרות העדויות שראו בו משיח) לפי הקריטריונים המקובלים: רבי ויתר על השאיפות לשחרור לאומי, רבי שיתף פעולה עם הרומאים, התרכז בשיקום העם מבחינה כלכלית, ובגיבוש ההלכה.
בפרק הראשון מצאתי כי עיסוקם של התנאים בגאולה באופן אינטנסיבי החל עם הסתלקות אחרוני בית חשמונאי מכס המלכות ומעמדות מפתח בשלטון ביהודה ולמעשה רק לאחר חורבן הבית השני. כמו כן גיליתי כי רוב החוקרים סבורים כי המשבר הרוחני בעם לא היה כה חמור למרות חורבן המקדש, ומכל מקום ממנו התפתחו שני זרמים בקרב החכ