פרק א': מהו מושג ה"קורלציה", מהו יחס "ההצטרפות" אצל הרמן כהן

פרק א': מהו מושג ה"קורלציה", מהו יחס "ההצטרפות" אצל הרמן כהן
הקורלציה בין האל לאדם -
קורלציה – פירושה אצל כהן הוא מתאם, יחסי גומלין, זיקת גומלין, תלות גומלין בין האלוהות והאדם.
מדוע נזקקת האנושות לאלוהות?
בשנת 1872 כתב כהן לידידו לבנדובסקי: "באתי לידי הכרה שכל ניסיון לבנות את תורת המידות בלי אלוהים, נטול מחשבה ונטול עקרון הוא". מושג האלוהות נחוץ לשיטת כהן, כדי לאחד את הטבע עם עולם המוסר[1]. תורת המידות מציבה לפנינו אידיאל נצחי, אולם מדע הטבע אינו יכול באמצעיו המדעיים לתת לנו ערבות לנצחיותו של הטבע. להיפך, לפי מדעי הטבע העולם מתקרב לסופו בשל גידולו הבלתי פוסק של אי הסדר ביקום (בהסתמך על חוק פיסיקלי שנקרא אנטרופיה). הטבע לפי מדעי הטבע אינו נצחי, אך תורת המידות תובעת את נצחיותה של האנושות לשם מילוי תפקידה המוסרי, לשם ההתקדמות הבלתי פוסקת.
לכן, כדי שלא תישמט הקרקע מתחת לרגלי האנושות השואפת למטרתה המוסרית, נחוץ רעיון האלוהות כערב לנצחיות הטבע ולנצחיותו של המין האנושי וע"י כך לאפשרות הגשמת המוסר בעולם" (ראה על-כך להלן).
כבר כאן אנו רואים סוג של קורלציה ביו האלוהים לאדם, במובן זה שהאנושות זקוקה לאלוהים על מנת להבטיח את ההתקדמות לעבר המוסר. כך למעשה הכניס כהן את רעיון האלוהות לתוך תורותיה של האתיקה[2] .
על ידי רעיון הקורלציה הרמן כהן יכול היה להתגבר על רוב הקשיים שהפילוסופיה האידיאליסטית הפוסט קנטיאנית נתקלה בהם, בבלי להתעלם מן השניות המתגלה בתוך המחשבה האידיאליסטית הדתית המכירה באוטונומיה של האדם מחד גיסא ומאידך גיסא בפעולתו של האלוהים[3]  בעולם. כפי שכותב כהן: "ההצטרפות של אלוהים ואדם מכוננת את מלכות המוסריות, את מלכות שדי עלי אדמותיי[4].
את הרעיון הזה מבטא גם טרנר הקובע כי כהן כפילוסוף ניאו- קאנטיאני, ביקש ליישב את הסתירה הקיימת לכאורה בין מה שנראה כבסיס ההטרונומי, היינו הכפוי מבחוץ, של מצוות התורה, לבין הדרישה הקאנטיאנית להעמיד את החובה המוסרית של האדם על בסיס תבוני אוטונומי בלבד.[5]
יחס ההצטרפות אלוהים אדם נע כולו בתחום המוסר, ומבחינה עקרונית ממשיך כהן לראות כמו בתקופתו הראשונה[6] את הדת כהשלמה של המוסר. אין לשכוח שכהן רואה את דת התבונה כדת הלגיטימית היחידה וש"חלקה של התבונה בדת הוא חלקה של הדת במוסריות" [7] וכך כותב כהן: "משנופלת האתיקה נופלת גם הדת, שהרי עצם ההצטרפות נפרכת... מושג אחר אדם מלבד מושג האדם המוסרי אינו ניתן להעמידו בהצטרפות אל אלוהים (שער ח', סעיפים 3,4).                      
הדבר בולט במיוחד בהגדרת הקדושה שלו. הימנעותו של כהן מלייחד את הדתיות ולהבחינה באופן חד מן התחום העקרוני והמוסרי באה לידי ביטוי מובהק בתפיסתו את הקדוש. האני היחיד, איננו היחיד הניסיוני באישיותו הפרטית, אלא הוא מטלה – "צעד, דרגה בהעפלה אל התכלית שהיא אינסופית" – ובזה, לדעת בן-שלמה, אין כל הבדל עקרוני בין הדת לאתיקה : "כשם שאין עניינה של האתיקה אלא במטלות אף הדת לעולם אין עניינה אלא במטלות" (שער יא, סעיף 45).              
למרות הסתייגויותיו של בן שלמה מתפיסת הדת של כהן, בהיותה משולבת בתפיסת האתיקה, בעיני זהו יתרונו של כהן, שהשאיר את הדת כחלק מהאתיקה, השאיר תפקיד נכבד לאדם והדבר בולט בדגש שהוא שם על מושג ההצטרפות.
מנין באה לנו הנחת הקורלציה בין האדם לאלוהים?                       הרמן כהן משיב על כך כי היא נגזרת מיחידותו הטרנסצנדנטית של האלוהים. לאדם גם כן יש תודעה של יחידות מוחלטת ומקורה בכך שהוא יודע כי אין יצור כמוהו בטבע, וכן שהוא תופס את ישותו בקורלציה עם אלוהים טרנסצנדנטי; אלוהים שברא אותו "בצלם אלוהים".                           למדים אנו אפוא כי מלבד ההתייחסות לאלוהים כערב לנצחיותו של היקום ולאחידותה ולקיומה של החברה האנושית (ראה להלן), יש ליחיד זיקה ישירה אל אלוהים, ולאלוהים יש זיקה אל היחיד, כל יחיד ויחיד בפני עצמו[8].
האדם כשהוא תופס את עצמו ואת העולם כעומדים מול האלוהות הטרנסצנדנטית בא לידי הכרת אפסותו ואפסות עולמו, כי הרעיון של אלוהות מוחלטת אינסופית מבטל את ערכיו של כל דבר חיצוני לו. למרות זאת האדם יודע שהוא בעל תבונה ולכן הוא יכול להגיע להכרה מסוימת של האלוהים. הרעיון הזה מחייב זיקת גומלין חיובית בין האדם והאלוהים, ומבטל את היחידות המוחלטת של האלוהים. נמצא שאלוהים נוכח לתבונת האדם או שהתבונה עצמה היא נוכחות האל הטרנסצנדנטי, כי האדם נברא בצלם אלוהים. 
כהן הושפע מהרמב"ם אך יש הבדלים בין הדגשים שלהם. למשל, אצל הרמב"ם הייעוד העליון של האדם הוא עיון תבוני והתמסרות לעיון זה, וזו היא הדרך להתקרבות לאל. הרמן כהן העמיד במקום אידיאל פילוסופי זה את האידיאל המוסרי. הוא לא קיבל את התיאוריה של הרמב"ם, כי אפשר לדעת על האל רק את התארים השליליים, וכי "תארי הפעולה" של האל אינם מבטאים את מהותו. כהן רואה בתארים אלו תארים חיוביים של האלוהים שהפעולה לפי מופתם מממשת את רעיון הקורלציה בין אלוהים ואדם.
הנחת הקורלציה בין תבונת האדם לבין תבונת האלוהים מחייבת לפי הרמן זיהוי בין אלוהים כ"אמת" (מציאות מוחלטת, שכל מציאות אחרת בטלה בפניה כבלתי אמיתית), וזיהוי האלוהים עם ה"טוב" (ראה להלן). כלומר אלוהים רוצה בטוב לזולתו, ומכוח היותו טוב חוזר אלוהים ומקיים את העולם. משמע שהקשר בין אלוהים ואדם אינו נעוץ מלכתחילה באלוהים בבחינת "אמת" כי אם באלוהים בבחינת "טוב", כי הוא המקיים את האדם לפני האלוהים. לכן דעת הטוב חשובה יותר מדעת האמת לדעת כהן, בקשר בין אלוהים ואדם. כלומר היא ראשית הקשר ביניהם, ואין דעת הטוב אלא עשייתו. המעשה הטוב המצווה מלפני אלוהים הוא, ולא העיון התבוני, ציר היחס בין אלוהים ואדם.   [1] ברגמן, הוגי הדור, עמ' 223 [2] (שם, עמ' 224). [3] (שבייד, "יסודות הפילוסופיה הדתית של הרמן כהן"' עמ' 275) [4] דת התבונה..., עמ' 251 [5] טרנר, י', אמונה והומאניזם, הוצאת הקה"מ, ת"א, 2001, עמ' 147 [6] את הגותו של כהן נהוג לחלק ל"תקופת מארבורג", המכונה בעבודתי  "התקופה הראשונה", בה עמד בראש האסכולה הניאו-קנטיאנית ול"תקופה השנייה" שהחלה עם פרישתו מאוניברסיטת מארבורג . [7] בן שלמה, בתוך דת התבונה..., עמ' 490, 493 [8] שבייד, "יסודות ..,עמ' 289