הקיבוץ בראי הספרות
הקיבוץ בראי הספרות
קלסתרו של הקיבוץ בספריהם של עמוס עוז (מנוחה נכונה,1982) ובספרה של עמירה הגני (מה שביניהם, 2010) דומה באופן מפתיע, ורבה בו השלילה על החיוב.
אפשר לסקור את הספרים האלו לפי חלוקה פשוטה: כיצד הם מציגים את דור הוותיקים, וכיצד הם מציגים את דור הבנים, כאשר בכל דור כזה ישנו איפיון שונה של הגברים ושל הנשים.
ספרה של הגני נפתח בספק התאבדות/ ספק טביעה של אחד מותיקי הקיבוץ.
הותיקים בספרה של הגני מוצגים כאנשים חסרי תקשורת. חוסר התקשורת בא לידי ביטוי קודם כל בחוסר תקשורת בין בני הזוג של הותיקים. חבר מבוגר הולך להתאבד ולא משאיר מכתב לאשתו. איש לא יודע כלל כולל אשתו מהו הרקע למעשה. הקיבוץ כולו חש במועקה ובושה על-כך, אך חוסר התקשורת והיחס הרגשי האוהב והמקבל הם אולי המחלות העיקריות של הקיבוץ שעליהן רומזים שני הסופרים . בספר של הגני מתוארים עוד כמה זוגות וותיקים וגם ביניהם אין תקשורת, או שהיא לקויה מאד. גם בקרב הזוגות של הצעירים חוסר התקשורת בולט ביותר.
בספרו של עמוס עוז, הוותיקים מיוצגים ע"י ע"י יולק וחוה, ממייסדי הקיבוץ, כאשר יולק הוא דמות מרכזית בקיבוץ: הוא המזכיר, היה בעבר שר וחבר כנסת. בין בני הזוג הזה לא רק שאין תקשורת כנה וגלויה, יש ביניהם שנאה.
הרומנים של העבר, שנוהלו לפני עשרות שנים, כאשר הוותיקים היו צעירים, מכבידים על היחסים בתוך הזוגות, וגם מקרינים על היחסים בין החברות והחברות שהיו מעורבים בהן. אין סליחה ואין התיישנות.
לוותיקים אין קשר והבנה עם הצעירים. בעיני הצעירים הותיקים נראים כדינוזאורים המנסים לכפות עליהם את הנורמות שלהם, ואין להם כל הבנה לעולמם הרוחני והאידיאי. בעיני הותיקים הצעירים נראים כבני עם אחר, כפי שאומר יולק: "טאטארים, אסיאתים" וכדומה. הוא מכיר בכך שהם חיילים טובים, אבל הוא מתגעגע לצעיר אינטלקטואלי, שמבין קצת פילוסופיה, פוליטיקה ובעיות ברומו של עולם, וכשמופיע צעיר כזה, כמובן לא בן קיבוץ, הוא מוכן מיד לאמץ אותו לבן.
דור הבנים מוצג אצל שני הסופרים כאנשים עילגים, חסרי כל התעניינות אינטלקטואלית וכושר ביטוי. אפשר לומר שאפילו הקיבוץ ובעיותיו לא ממש מעניינים אותם. עולמם הרוחני, במעגלים שמחוץ לקיבוץ, קשור בעיקר בצבא ופעולות מלחמתיות, בעיקר אצל עמוס עוז. הבנה לבני העם השכן ולעוול שנעשה לו ב-1948, אין להם כלל. העמדות שלהם באופן מפתיע, ימניות להפליא.
החידושים שלהם, למרבה האירוניה, הם בעיקר בתחום המיני- זוגי. את בעיית הקנאה המינית והאיבות רבות השנים שהיא הולידה אצל הוריהם, הם פתרו לפי עוז, ע"י מתירנות מינית. כך אנו רואים אצל עוז, בדור הבנים, שני זוגות שבהם גבר חי עם שתי נשים, ואשה חייה עם שני גברים.
הקשרים בין הזוגות הצעירים הללו מאד רדודים. גם אצל הגני וגם אצל עוז אנו מוצאים זוגות של צעירים שכמעט לא מדברים ביניהם. אין ביניהם כלל רגישות לעולמו הרוחני של בן-זוגם, לרגשותיו ולמכאוביו.
בשני הספרים עומד במרכז צעיר שהחליט לעזוב את הקיבוץ. העזיבה מוסברת בשניהם בלחץ החברתי שהחברה מפעילה על הפרט שבתוכה. שני העוזבים אינם יודעים לקראת מה הם הולכים. זה לא שיש להם איזה חזון אישי, איזה יעד למימוש עצמי. הם הם פשוט נמלטים, מהקיבוץ וממשפחתם. בשני הספרים, הם דואגים שאף אחד לא ידע לאן עזבו. הם יוצרים נתק גמור עם הקיבוץ ומשפחתם.
מצד אחד, כבן קיבוץ, בא לי מאד לכפור בכל "ההאשמות" הללו, מצד שני אני יודע שיש בהם לא מעט אמת. אתייחס קודם לשאלה, האם היה נתק כזה בין הדורות?
בני דורי בקיבוץ, למדו מרקסיזם בבית - הספר, למדו תולדות תנועת הפועלים, ולדעתי הבינו את הוריהם במישור הרוחני האינטלקטואלי. דבר זה עולה גם מספרו של יורם גורן משער העמקים, " הדור הנאלם", אליו התייחסתי במאמר קודם. מצד אחד היה עולם המבוגרים לחוד, ועולם הילדים לחוד, מצד שני בני הקיבוץ ראו עצמם כדור ההמשך..
במישור החווייתי הרגשי ודאי שהיו פערים כי כל דור עבר חוויות אחרות. להם, חוויית הקמת הקיבוץ הייתה החוויה המעצבת של הוותיקים. וגם האמונה בנצחון הסוציאליזם העולמי. לנו, החוויות המעצבות היו: חוויית המלחמות החוזרות ונשנות, התפרקות הגוש הקומוניסטי והדרדרות מעמדה של התנועה הקובוצית.
הדיאגנוזה של עוז והגני נכונה בעיני: הבעיה העיקרית של הקיבוץ "בתקופה האידיאולוגית, הייתה חוסר התקשורת הרגשית בין האנשים, לצד רצון לפקח ולשלוט על החברים.
הקיבוץ כחברה המנהלת חיי קולקטיב - לא יכולה הייתה להתקיים ללא קומניוניקציה בריאה בין אנשים.
דעותיהם של הסופר עמוס עוז והגני, סובייקטיביות. הם שופטים את מושג 'הקיבוץ', ולא את האדם, האינדיוידואל החי בקיבוץ.
משחקי כוח ושליטה איש על האחר, תכונה אוניברסלית, לאו דווקא רק בחברה הקיבוצית.
אם אדם עירוני, מחליט להתאבד ולא משאיר מכתב לאשתו, מה ההבדל בינו לבין חבר קיבוץ שלא השאיר מכתב?
התקשורת בין האנשים בקיבוץ, טובה. קיבוץ כחברה סגורה, ללא תקשורת אינטלקטואלית, בין החברים, לא יכול היה להתקיים.
הקומניוניקציה בין החברים בקיבוץ מפותחת. היא למעשה הבסיס לחיי שותפות, אפילו בזמנים מודרנים של הפרטה.
שבת שלום איתן ידידי.
כאן מובאות דיעותיהם של סופרים, שהן מן הסתם סוביקטיביות. כך הם חוו את החיים שם, כך הם הבינו ופרשו.
יהיה בהחלט מעניין לעמת זאת עם מחקר אויבקטיבי.
בכל מקרה, כאמור, נושא מעניין.
תודה איתן ושבת שלום שתהיה
שלושתכם כתבתם כי הקביעות (שהן בעצם התובנות שלי) של עוז והגני הן סובייקטיביות, והיה אפילו מישהו שהציע לעמת אותן עם המחקרים שנעשו על הקיבוצים. בעיני הן לא כל-כך סובייקטיביות, אולי הן מוקצנות, ומכל מקום הן ניתנות לבדיקה.
לגבי השנאות והמשקעים שנותרו בעקבות הווי האהבה החופשית ששרר בדור הראשון בקיבוץ, נראה לי שזה נכון. קראתי לא מזמן ספר על יצחק בן-אהרון, ושם מתואר כיצד בן-אהרון אינו מסוגל לסלוח לאשתו על בגידתה בו, גם שהיא על ערש דווי ומבקשת את סליחתו על סף מותה.
לגבי הפערים המנטליים בין הדור הצעיר למייסדים, נראה לי שעוז הגזים. נכון שלדור הצעיר לא היו את להט האמונה הכמו דתית של המבוגרים, (להט שהביא לפילוגים ולתופעות שליליות של נוקשות וחוסר התחשבות בפרט) אבל הדור השני שהתחנך על ברכי הדור הראשון חלק עמו את השקפת העולם הסוציאליסטית קיבוצית, ועובדה שהדור השני חי עשרות שנים על בסיס העקרונות של המייסדים, עד למשבר הגדול במפנה המאות.
עוז מצייר את הדור הצעיר במידה רבה מבעד לשמקפי הדור הצעיר ועושה לו עוול. הדור הצעיר יותר שמרני ויציב בענייני זוגיות מדור המייסדים. אין שם ביגמיה ופוליגמיה כפי שדמיונו הקודח של עוז מצייר. הם גם הורים הרבה יותר טובים מהדור הראשון שיצר את הלינה המשותפת והזניח במידה מסויימת את ילדיו (כי "הקיבוץ ידאג להם"). הדור השני גם חידש לא מעט. הוא בנה ענפים יותר רווחיים, תעשיה משגשגת ועוד. הוא גם היה מסוגל לשנות את דפוס הקיבוץ הישן לדפוס הקיבוץ המתחדש.
בעיית חסר התקשורת בין הפרטים בקיבוץ ובין הקיבוץ לחבריו גם היא מובאת בצורה מוגזמת. נכון שבכל חברה קולקטיביסטית הרגישות לפרט נשחקת, ונכון שכשחיים כל-כך קרוב, אנשים בונים חומות הגנה ולא נוטים להחשף, אבל אלו קווים שאפיינו את כל החברה הישראלית.
פחות התייחסתי לספרה של הגני כי זכרתי יותר את ספרו של עוז.
תודה על תגובותיכם.
איתן