פרק ב - כיצד הפך יהו"ה לאלוהי ישראל

פרק ב': כיצד הפך יהו-וה לאלוהי ישראל?
שירת דבורה, אחת השירות הקדומות במקרא (מאה 12 – מאה 11 לפנה"ס) הפותחת בתיאור הופעתו של האל, עונה לנו על השאלה מהיכן הופיעה יה-וה?
שופטים פרק ה
(ג) שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיקֹוָק אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד) יְקֹוָק בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם־שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם־עָבִים נָטְפוּ מָיִם:
(ה) הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְקֹוָק זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
תיאור הופעתו של ה' ממחוזות הדרום, סיני, שעיר ושדה אדום מעלה בזכרוננו שני פרקי שירה אחרים שבהם מתוארת הופעת ה' באופן דומה:
דברים פרק לג
(ב) "וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ".
ובדומה לכך השירה העתיקה ששובצה בסוף ספר חבקוק:
"אלוה מתימן יבוא,
וקדוש מהר פארן סלה (חבקוק, ג, ג).
מדוע ה' מופיע דווקא ממחוזות הדרום בקטעים השיריים הללו שנחשבים לקדומים מאד?
חוקרי המקרא העלו השערה כי זהו האיזור המקורי שבו נעבד ה'. זוהי "ארץ השסו ה'" כפי שהיא מכונת ברשימות גיאוגרפיות מצריות במאות ה-13 – 13. זהו אזור של נוודים בדרום עבר הירדן המזרחי. נראה כי יה-וה היה האל המרכזי שאותו עבדו שבטי הנודדים באיזור הזה. לענייננו חשוב שהמדיינים עבדו אותו[1].
העברים הלוויים שברחו ממצרים בסביבות ש' 1200עברו דרך האיזור הזה. בשמות י"ח אנו שומעים על השפעתו הרבה של יתרו כהן מדיין על משה. יתרו היה כהן, כלומר אישיות קדושה מקורבת לפולחן. משה שהה במדיין עשרות שנים והתחתן עם מדיינית. משה חווה את ההתגלות הראשונה על אדמת מדיין. האל של המדיינים היה לדעת קנוהל יה-וה.
קנוהל מייחס את אימוץ האל יה-וה ע"י העברים, להשפעה מדיינית מתקופת הנדודים במדבר. לדעתו בני ישראל אימצו את האל המדייני יה-וה כתוצאה מהקשרים שנוצרו בינם לבין המדיינים[2]. הממצא הארכיאולוגי בתמנע מצפון לאילת מלמד כי בקרב המדיינים היה מקובל איסור לייצוג האל בפסל, דבר שהיה מנוגד לנוהג בפולחן הכנעני, והפך לעיקר חשוב בדת המקראית. "יתכן כי עם האמונה באל יה-וה קיבלו העברים מן המדיינים את האיסור על עשיית צלמים[3].
צמיחתה של הדת המקראית שבמרכזה יה-וה המונותיאיסטי, היתה כרוכה בקשיים רבים. יש להבין את הניגוד בין "אל" לבין "יהוה", אשר שניהם התחרו על אמונת העברים. "אל" נחשב בתרבות הכנענית, לראש הפנתיאון, היה בעלה של אשרה, ולהם 70 בנים אלים בפני עצמם. ליה-וה אין הורים, אין סיפור לידה ואין בנים, אין לו שותפים, והוא טרנסצנדנטי ליקום, ויש מגמה להשגיב אותו מעל הטבע.
ההסבר המדייני על צמיחת האמונה בה' אינו מספק, כי הוא אינו מספק לנו את הקווים המונותיאיסטים (גם אם אין זה מונותיאיזם מושלם בשלבים רבים) של האמונה המקראית. העדות היחידה במזרח הקדום לתפיסה דתית המציבה במוקד הפולחן אל אחד המנותק מן המיניות, המשפחתיות, המשפחתיות והקיום הביולוגי מצויה במצרים, בדתו של המלך המצרי אחנתון[4].
אחנתון, שלט במצרים באמצע המאה ה-14 לפנה"ס. זמן קצר לאחר שעלה לשלטון נטש את הדת המצרית המקובלת ואת אליה הרבים, והנהיג במקומה דת חדשה, שבה יש אל יחיד – אתון – שהוא האור המתגלה בשמש.[5]אחנתון פתח במלחמה כנגד הדת הישנה, החריב מקדשים, ניתץ פסלי אלים ושמותיהם נמחקו מהכתובות המלכותיות. הוא בנה עיר בירה חדשה. אך לאחר 17 שנים הוא מת ויורשו – תות –ענח- אמון קיבל עליו את הדת הישנה שבמרכזה האל אמון.
דתו של אחנתון היתה דומה במובנים רבים לדת המקראית. היא אסרה ממש כמו המקרא עבודת אלים אחרים לצד האל הראשי.  ייצוג האל היה מופשט כמעט כמו במקרא אך התיר תמונת שמש עם קרניים שמסתיימות בכפות ידיים. הוא אסר ייצוג האל באדם או בחיה. לאתון אין משפחה. אין הולדה ומוות. הוא אינו כפוף לחוקיות של חומר קדום. אין לו תקשורת עם האנשים וגם לא רגש.
האם ייתכן שמייסדי הדת המקראית הושפעו מדת אחנתון?
אם בני ישראל (שהיו קבוצות של "עפירו") יצאו ממצריים כעבור 4 דורות, הרי שהם הגיעו למצרים זמן קצר לפני עלייתו לשלטון של אחנתון. לדעת קנוהל הם השתלבו במהפכה של אחנתון, כגוף אנטי מימסדי שחיפש קשר עם השלטון. הם שמרו על המורשת האחנתונית גם לאחר שהשלטון התחלף. לדעתי יכול להיות שחלק מהאנטגוניזם של המצרים כלפי בני ישראל נבע מכך. עובדה נוספת היא שחלק ניכר ממשפחות הלוויים והכוהנים הנזכרות בסיפור יציאת מצריים הן בעלות שמות מצריים (משה, פנחס), דבר המעיד על טמיעתם בתרבות המצרית. לדעת קנוהל (פרויד היה הראשון שטען זאת) משה הושפע ממשנתו של אחנתון, ועיצב את הדת המקראית בתבנית דתו של אחנתון. אלוהים איננו חלק מהעולם, מנותק מקיום מיני-ביולוגי, ושולט בעולם כרצונו.[6]
הקבוצה העברית שהגיעה ממצריים, זכתה לשם לוויים (מלשון נלוויים, כי לא זכתה בנחלה), התפרנסה בעיקר מעבודת הפולחן במקדשים, והצליחה במשך הזמן לדחוק את הדת והפולחן הכנעני מדת ישראל, אם כי לא מהפולחן הישראלי, ולהשליט במקומו את הדת שבמרכזה עומדת דמותו של יה-וה[7].
 
 
  [1] מרגלית קובע כי כיום ניתן לומר בבטחון ש"עם ישראל" של המקרא הוא הוא פרי המפגש  והאיחוד של שבטי השאסו היהויסטים מהדרום, שהצפינו, לבין "בני יעקב הארמיים מאיזור חרן וכרכמיש, עובדי אל ואשרה.[2] R.Albert .pp.49-55[3] קנוהל, עמ' 77.[4] שם, עמ' 79.[5] E. Hornung. P. 54[6] כך מתאר קויפמן את ה'. קויפמן, תולדות...כרך א, ת"א, תשכ"ט, עמ' 417 – 447.[7] קנוהל, עמ' 81 - 91