פרק ג'

פרק ג': שלבים בהתפתחות הדת המקראית
לפני שנתחיל בדיון זה, יש לעמוד על שתי הנחות של קנוהל. קנוהל יוצא מההנחה שבמאות הראשונות  של התקופה המקראית התקיימו בעם ישראל קבוצות אתניות שונות בעלות מסורות היסטוריות ודתיות שונות: מהגרים שהגיעו מהחרן, כנענים שפרשו מהערים הכנעניות, לוויים שהגיעו ממצריים.
הנחה שניה היא שיש להבחין בין "הדת המקראית" ל"דת הישראלית". הדת המקראית היא הדת המוכרת לנו היום, שבמרכזה עומד ה', היא אוסרת על עבודת אלים נוספים, והיא מצווה על חוקים ומצוות מטעם ה'.ה"דת הישראלית" שלפיה נהגו רוב העם בתקופה המקראית היא דת של ריבוי אלים, דת בעלת השקפות כנעניות. והדת הזו היא הרובד הקדום של אמונת ישראל. רק בשלב השני, ברובד השני של ההתפתחות, חדר ה' לתוך הפנתיאון הכנעני כאחד מבניו של אל. בשלב השלישי, ה' זוהה עם אל ותפס את מקומו. בשלב הרביעי, בתקופת פעילותם של הנביאים המוקדמים והקלאסיים צמחה האמונה המקראית שסילקה את בני משפחת האלים הכנענית וציוותה על אמונה בה' ופולחן לה' לבדו.[1]
נעקוב עתה אחר דוגמאות הממחישות את הסכמה שלעיל:
הרעיון שה' הוא אחד מבניו של "אל נמצא בשירה המקראית בדברים לב, ז-ט:
דברים פרק לב
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:
(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן[2] גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט) כִּי חֵלֶק יְקֹוָק עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
חוקרים רבים סבורים כי "עליון" הוא "אל", כפי שהוא נזכר בבר' יד,יח-כ, כאלוהיו של מלכיצדק. "למספר בני ישראל" הוא תיקון מאוחר, והנוסח הנכון נמצא בטקסט בקומראן ובתרגום השבעים "למספר בני אלוהים". עכשיו אפשר להבין כי מדובר כאן על חלוקת העמים בין בניו של "אל", כאשר ה' קיבל את עם ישראל לרשותו.[3]
ליונשטאם אומר דברים דומים במאמרו "נחלת ה'"[4]. בנוסף לקבלת התיקון מהנוסח הקומארני ושל תרגום ה-70, הוא מצביע על הדמיון בין מעמדו של ה' בקרב אלוהי האומות בשירה שלפנינו למעמדו בקרב "עדת אל " בתהילים פ"ב, אך ליונשטאם אינו "מודה" בכך ש"עליון" הוא "אל"[5].
יצחק אבישור מצטרף לפרשנים החדשים המזהים את עליון עם האל הכנעני העליון, שהנחיל לבניו עמים שונים, ולה' נתן את עם ישראל[6]
תהלים פרק פב
מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת־אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט:
(ב) עַד־מָתַי תִּשְׁפְּטוּ־עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ־סֶלָה:
(ג) שִׁפְטוּ־דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ:
(ד) פַּלְּטוּ־דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ:
(ה) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל־מוֹסְדֵי אָרֶץ:
(ו) אֲנִי־אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם:
(ז) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ:
(ח) קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי־אַתָּה תִנְחַל בְּכָל־הַגּוֹיִם:
במזמור זה לפנינו שלב נוסף  ב"טיפוס" של ה' למדרגת האל העליון. המרכיבים האליליים מקבילים לשירה בדברים הם: במזמור מדובר על "עדת אל" המקבילה ל"בני אלוהים" בדברים ל"ב הקודם (לפי נוסח קומראן). מעמדו של "עליון" כאבי האלים חוזר גם במזמור. בתחילת המזמור אלוהים הוא אחד מבניו של אל. אך בסופו כל האלים מודחים ומושלכים מהפנתיאון השמימי ונגזר עליהם מוות הדומה לזה של בני תמותה. ה' מזוהה עם אל ראש הפנתיאון והופך לשליט יחיד על כל העמים.[7] המזמור כולו גדוש אמונות לא מונותיאיסטיות[8].
שלב נוסף היה בטיהור אמונת המקרא היה "שחרור" ה' מבנות זוגו. בעולם הכנעני והמיסופוטמי האלים היו אחראים על הפריון. למשל בשומר במרכז חגיגות ראש השנה היה טקס של נישואי קודש, שבו הזדווג אל התבואה, דומוזי עם האלה איננה. הזיווג הזה הבטיח פריון וברכה לכל השנה. לאדם ניתן להשפיע בטקסים שונים, ע"י טקסי הזדווגות בד"כ, של המלך או הכוהנת הגדולה, על פריון האלים.
לכן בדת הישראלית לא יכלו להשלים עם תיאור ה' כיצור א-מיני וזיווגו אותו  עם אחת האלות הכנעניות. זאת הסיבה שאנו מוצאים כתובות של ברכה ל"ה' ואשרתו" בחצי האי-סיני ובאזור בית גוברין[9]. מגמה זו היא שעמדה מאחורי מעשהו של מנשה שהכניס את צלם האשרה למקדש (מל"ב, כא, ז). זאת הסיבה שאצל פליטים  ישראלים במצרים נמצאו כתובות המעידות על זיווגו של ה' עם ענת הכנענית, עם הצירוף "ענתיהו".[10]
כבר בדת אחנתון  נתפס האל כישות א-מינית. גם הדת המקראית לא יכלה לקבל צירופים[11] כאלו. הנביא הושע מציין שלה' אין צורך בבת זוג כדי לקיים את הפריון. ה' לבדו הוא מקור של פריחה ופריון:
הושע פרק יד
(ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:
(ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:
(ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: ס
(ט) אֶפְרַיִם מַה־לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:
הנביא פונה לשבט אפרים, השבט המרכזי בממלכת שומרון, ומטיף לו לא לפנות לעצבים (אלילים), לצורך השגת פריון. המילים "עניתי ואשורנו" הן כנראה במקור "אני ענת ואשרתו", והן מכילות בקורת על מי שזיווגו לה' את האלות הללו לצורך פריון.
המאבק נגד הבעל[12] התחדד במאה התשיעית והשמינית, כאשר חוגי הנביאים יצאו כנגד הסינקרטיזם. אליהו מתריס כנגד העם ואומר להם שעליהם לבחור באיזה אל הם מאמינים:
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל־כָּל־הָעָם וַיֹּאמֶר עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם־יְקֹוָק הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם־הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א פרק יח).
 אליהו חייב להוכיח לעם שהאל האחראי לגשם הוא ה' ולא הבעל כדי לזכות באמונו יאירה אמית סבורה כי בפרק י"ח מתוארת מלחמת אלים: ה' מול הבעל, וכאשר ה' "מנצח" העם והמלך חוזרים לאמונת ה'[13]. העובדה שאליהו, אלישע, עמוס והושע לא באו מחוגי שבט לוי, מוכיחה שהאמונה המקראית הלכה והתפשטה בחלקים יותר רחבים של העם.
יש לציין כי הרבה מתיאורי ה' דומים לתיאורי הבעל:
ה' מופיע בענן או רוכב על העבים (שמ' יט, א, ועוד),; הוא מתגלה בסערה (נחום, א, ג, ועוד); הברקים הם חיציו, הרעם קולו (ש"ב, כ"ב, יד-טו); הרוח נשמת אפו (שמ', טו, ח). קופמן "מודה" כי בציורים אלו המקרא מגיע עד לסף האלילות, אבל הוא רואה אותם כאליגוריות, או תיאורים "פיוטיים" כלשונו. "אלו הם חזיונות טבע, ואין בהם משהו של קדושה, הם רק מודיעם את כוחו של האל, וסיפור התגלות ה' לאליהו בחורב, מוכיח זאת (מל"א, יט, יא-יב).[14]
נראה כי הסיפור ההיסטורי של יציאת מצרים תרם גם הוא למעבר לאמונת ה' הטהורה[15] ואכן הנביאים מזכירים אותו שוב ושוב:
"וְאָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי:
(ה) אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת:" (הושע פרק יג).
 
ירמיהו מביא את אותם הנימוקים לנאמנות לה':
וַיְהִי דְבַר־יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
(ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:
(ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל־אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם־יְקֹוָק: פ
(ד) שִׁמְעוּ דְבַר־יְקֹוָק בֵּית יַעֲקֹב וְכָל־מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל:
(ה) כֹּה אָמַר יְקֹוָק מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְקֹוָק הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם:
(ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת־אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:" (ירמיהו פרק ב).
למונותיאיזם מושלם הגיע עם ישראל רק לאחר שיבת ציון, לדעת סמית וקנוהל.  בעשרת הדיברות לא נכללה שלילה מוחלטת של קיום אלוהים אחרים מלבד ה'. ככל הנראה שלילה כזאת נוסחה לראשונה באופן חד משמעי בידי הנביא האנונמי, מתקופת שיבת ציון, שנבואותיו נקבצו בחלק השני של ספר ישעיהו (שם, מה, ו-ז; מג,י; מה, יח-כא; מו, ט):
"אֲנִי יְקֹוָק וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:
(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי־אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְקֹוָק וְאֵין עוֹד:
(ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְקֹוָק עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה:" (ישעיהו פרק מה)
 ישעיהו פרק מו:
"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי:
(י) מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא־נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל־חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה:"
ומוסיף קנוהל,[16] כי ניתן לקבוע בודאות שהחיבורים המאוחרים לישעיהו השני : חגי, מלאכי, זכריה, עזרא, נחמיה ודברי הימים, אינם נותנים כל ביטוי להכרה בקיומם של כוחות אלוהיים עצמאיים בצד ה' .
גם לדעת סמית[17] כתובים בעלי אופי מונותיאיסטי מופיעים רק בסמוך לתקופת גלות בבל ולאחריה. סמית סבור כי גם בתקופה שלאחר שיבת ציון רוב העם לא היה מונותיאיסטי, ורק אליטה מצומצמת החזיקה והטיפה לרעיון הזה. למסקנה זו הוא מגיע ממיעוט האיזכורים של הרעיון המונותיאיסטי בספרים שלאחר שיבת ציון.
יחד עם זאת, לדעת קנוהל ורייט הרעיון המונותיאיסטי מופיע כבר בתקופות קדומות בחיי עם ישראל[18], כפי שאפשר לראות בשירת דבורה (שופטים, ד). לדעת חוקרים, שירת דבורה היא מן החיבורים העתיקים בלשון העברית. זוהי אחת השירות הקדומות של עם ישראל (ביחד עם שירות קדומות נוספות: "שירת הים" שמות ט"ו, ו"שירת האזינו" דברים ל"ג)[19], ובה הרעיון המונותיאיסטי מופיע במלואו: ה' מופיע מהדרום, הוא המושיע שאינו צריך לעזרת בני אדם, נלחם עבור עם ישראל והוא שולט על כוחות הטבע, ורותם אותם למלחמה בכנענים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  [1] M. Smith, the origins of Biblical monotheism, N.Y,2001,p 154 לדעת סמית כתובים בעלי אופי מונותיאיסטי מופיעים רק בסמוך לתקופת גלות בבל ולאחריה. סמית סבור כי גם בתקופה שלאחר שיבת ציון רוב העם לא היה מונותיאיסטי, ורק אליטה מצומצמת החזיקה והטיפה לרעיון הזה. למסקנה זו הוא מגיע ממיעוט האיזכורים של הרעיון המונותיאיסטי בספרים שלאחר שיבת ציון.[2] פילון מגבל מספר על ארבעה דורות של אלים ראשיים במיתוס הכנעני: עליון, שמיים, אל ובעל ( "פילון מגבל", אנצ' מקראית, כרך ו, עמ' 458[3] קנוהל, עמ' 95.[4] ליונשטאם, "נחלת ה'", מחקרים, עמ' 163[5] לפי משה ויינפלד עליון הוא האל הראשון בתולדות האלים במסורת הפיניקית והחורית-חיתית, וזאת לפי רשימותיו של פילון מגבל. הוא אינו זהה ל"אל". את עליון אנו מוצאים כשם נפרד מה' בדברים ל"ב, ח; תהילים, ט, ג; ועוד. עליון מופיע ככינוי לאלוהים ולה' במדבר, כד, טז; תה' ז, יח; מז, ג, ועוד. מהמצב נובעת מחלוקת הפרשנים שחלקם מזהים את "עליון" עם ה' ולא מוכנים לקבל שמדובר על אל נפרד.[6] אבישור י', דברים, עולם התנ"ך, עמ' 239[7] קנוהל, עמ' 98.[8] ברין ג', תהילים ב', עולם התנ"ך,עמ' 60[9] מרגלית סבור שירבעם כשהציב את העגלים, למעשה השוורים, בבית אל ובדן, השאיר להם את השם יהוה ולידם נמשך פולחן האשרה, שהיה מבחינה פיזית עץ גדול, ומתחתיו מזבחו של האל. (שם, עמ' 385).[10] וויינפלד מ', "יסודות נקביים בתיאור האלוהות הישראלית", בית מקרא מ'  תשנ"ה עמ' 348 – 358; מרגלית ב', לסוגיית ה' ואשרתו, שם, עמ' 388 – 389.[11] לדעת מרגלית, נביאי ישראל, אליהו, אלישע השלימו עם השארת האשרה ליד עגלי הזהב.[12] הבעל היה האל הראשי של הפנתיאון הכנעני, ונחשב לאל הסערה, המוריד גשם ונותן את ברכת הפריון לארץ. הוא נחשב למקור החיים והפרנסה ולפרייתם של הצמחים. שמותיו בכתבי אוגרית מזכירים את שמות ה': "רוכב ערבות". בישראל עבדוהו, לפעמים לבד ולפעמים בפולחן סינקרטיסטי. בניהם של מלכי ישראל נקראו פעמים רבות בשמות המורכבים משם הבעל (קאסוטו, ערך "בעל", אנצ' מקראית, כרך ב', עמ' 283 – 285)[13] אמית י', מלכים א', עולם התנ"ך, עמ' 172.[14] קיופמן, כרך ב', עמ' 442 -443[15] לדעת רייט, יסודה של דעת אלוהים בעם הישראלי הייתה מבוססת על מורשת של המאורעות ההיסטוריים, ופחות על שליטה בכוחות הטבע, כנהוג בפוליתיאיזם (שם, עמ' 19).[16] קנוהל,  עמ'  168[17] M. Smith,p 154[18] רייט, עמ' 19[19] רבין חיים; שפי א', שופטים, עולם התנ"ך, עמ' 50