השנה הראשונה (והאחרונה) שלי כמחנך
השנה הראשונה (והאחרונה) שלי כמחנך
סיפרתי לכם כבר, איך הגעתי לעבודתי כמורה וכמחנך. אפשר לומר שבקיבוץ סגרו בפני את כל הדלתות, ואני נכנסתי למערכת החינוך, דרך החלון.
אזכיר לכם את עיקרי הדברים (הכתובים בסיפור "איך נהייתי מורה בישראל").
אחרי שנתיים בקורס חצי-אוניברסיטאי, שלא הכשיר אותי לעבודה כמורה או כמחנך (ויצאתי אליו כמין פשרה ביני ובין ועדת ההשתלמות של הקיבוץ) חזרתי לעבוד בענף הלול. באותו זמן הקיבוץ הצטרך מחנך–מלווה לכיתה י"ב בביה"ס האיזורי. פנו אלי, ואני הסכמתי.
מאחר והייתי אמור להיות בנוסף למשרת מחנך-מלווה, גם מורה מחליף בהיסטוריה, הגעתי להשתלמות בביה"ס שבוע לפני תחילת הלימודים. נפגשתי עם צוות המורים והם מאד מצאו חן בעיני. ביה"ס הזה התחיל את דרכו, 15 שנה לפני-כן, עם קונספציה של בית-ספר פתוח וניסויי, וכשאני הגעתי, משהו מהחדשנות והיצירתיות עוד נשאר באוויר.
התחלתי לחשוב, מה אני עושה בתור מחנך? זה לא היה ממש ברור לי. זכור לי שישבתי בביתי וחשבתי עם איזו גישה אני אבוא לחבר'ה האלה, שהם כבר כמעט אנשים מבוגרים? קיבלתי דיווח שזו כיתה קשה במיוחד, ולא מעט מחנכים יצאו ממנה "בשן ועין". פתאום ניצנצה במוחי מחשבה בבהירות גדולה: "אני הולך להתייחס אליהם כאילו הם ילדי הפרטיים". הרגשתי שמצאתי את נקודת המוצא לעבודתי החינוכית. זה יהיה כוכב הצפון שלי.
עבודתי כמחנך הייתה מגוונת. 4 ימים בשבוע הייתי נוסע עם בני הכיתה מהקיבוץ שלנו לביה"ס האיזורי מרחק של חצי שעת נסיעה. לפני עלייתם לאוטובוס הייתי מוודא שכולם נוכחים. כל בוקר לפני תחילת הלימודים הייתי יושב עימם ל"שיחת שחרית" על נושאים אקטואליים מהחדשות. פעם בשבוע היינו מקיימים שיחת מחנך של שעה. את הנושאים אני הכנתי, והם נלקחו מהווי ביה"ס, מבעיות הקיבוץ והמדינה. בנוסף לכל אלו הייתי צריך להיפגש עם כל אחד מהם פעם בחודש לשיחה אישית. אפשר לומר שעמדתי יפה במטלות השגרתיות האלו למרות חוסר ניסיוני. בבית-הספר הזה הייתה הרבה עבודת צוות, בין המורים וגם בין המחנכים, וזה מאד סייע לי.
בערבים התחלתי מיוזמתי בביקורים יזומים באיזור המגורים שלהם (בקיבוץ של פעם הילדים ישנו עד סוף כיתה י"ב בלינה משותפת).
הביקורים האלה בערבים שברו את הקרח ביני לבינם. הם ראו שאני מחנך מסוג אחר. הם ראו שאיכפת לי מהם. קשרתי קשר טוב דווקא עם החניכים שנחשבו ע"י המערכת לבעייתיים ביותר. הם העריכו את העידוד והיחס הבלתי אמצעי שנתתי להם, והפכו לידידי. היה לי מאד חשוב שאלו יהיו היחסים בינינו.
היות ומשרתי הייתה מאד חלקית, קיבלתי על עצמי גם להיות "המדריך החברתי" שלהם. עשיתי להם "פעולות" בערבים, מדי פעם, כגון מפגשים עם מרצים מהקיבוץ ומבחוץ כנהוג בשנת י"ב, מפגשים עם בני קיבוצים אחרים, ועוד. אפילו יצאתי איתם לסמינר י"ב במצפה שלם, לשבוע ימים, כאשר אני הייתי מבוגר ב-20 שנה מכל המדריכים האחרים.
גם בבית הספר "הלך" לי לא רע. הנחיתי הרבה ילדים בעבודות בתנ"ך שהחליפו את בחינת הבגרות, וגם בעבודות גמר, והשתלבתי לאט לאט כמורה מחליף בצוות ההיסטוריה.
כמחנך, קיבלתי פידבק טוב מהחניכים ומשפחותיהם, וגם מהקולגות שלי בביה"ס.
אבל עשיתי גם כמה "שגיאות", כתוצאה מנטייתי לא להתכופף בפני בעלי הסמכות.
למשל, היודביתניקים "שלי" דרשו להיכנס ל"פאב" של המתנדבים. הם אמרו: "אנחנו בני 18 ובסוף השנה אנחנו מתגייסים לצה"ל. אנחנו כבר ילדים גדולים – תנו לנו להיכנס חופשי לפאב!"
מנהלת ביה"ס המקומי לא הסכימה בשום אופן, ואני הזמנתי אותה לשיחה עם הקבוצה. היא מאד כעסה על עצם ההזמנה, אך הופיעה למפגש. הם טענו את טיעוניהם והיא לא ויתרה. אח"כ הבנתי כי היא שמרה לי טינה על המעמד הזה. לדעתי הייתה זו חוויה חינוכית של הידברות.
חילוקי דעות התגלעו ביני לבין סגנית המנהל בביה"ס, על הערכת עבודת גמר מסויימת. אני נתתי לעבודה 90 נקודות, והיא נתנה לאותה עבודה 75 נקודות. היות ועבודות אלו החליפו את בחינת הבגרות בהיסטוריה, הן נבדקו ע"י שני בודקים. הנוהל במקרה כזה חייב בודק שלישי, אבל היא התעקשה שאני אוריד את ציוני, וכך נסגור את העניין. אני התעקשתי שלדבר כזה אינני יכול להסכים.
היה לי ויכוח קשה גם עם מנהל ביה"ס האיזורי. הוא רצה להרחיק מביה"ס לצמיתות אחד מחניכי, שהיה לו רקורד של פורע חוק סידרתי. אני חשבתי שלא יהיה זה נכון, וגייסתי את הוריו למאבק. לבסוף המנהל נסוג, אבל לא שכח לי את זה.
כך הגענו לסוף השנה, ולשאלה האם אקבל מחזור חדש של חניכים בשנה הבאה.
המנהל הסביר לי כי כל מורה או מחנך צריך להיות לפעמים "טוב" אל חניכיו ולפעמים "רע". "אבל אתה" הוא אמר לי "תמיד טוב אליהם. לכן אינך יכול להיות מחנך".
סגנית המנהל אמרה בישיבה בה נידון ענייני, כי אני במהותי שייך למחנה החניכים ולא למחנה המחנכים. לכן היא לא ממליצה שאקבל מחזור חדש.
המנהלת של ביה"ס המקומי הדגישה את העובדה שלא נכנסתי לביה"ס במסלול המקובל, אלא "בדלת האחורית".
כל האנשים המכובדים האלו החליטו כי אני לא יכול להיות מחנך בישראל. קיבלתי את הדין, ויותר לא עשיתי ניסיונות להיות למחנך בשנים שבאו לאחר-מכן.
אבל את השנה הזו זכרתי כשנה מופלאה. שנה שהצלחתי ליצור עם החניכים יחסים של שיתוף פעולה, עידוד וידידות, שבשנים הבאות אח"כ, שלימדתי כמורה מן השורה, כבר לא הצלחתי יותר לשחזר. בשנה הזו אני הייתי "משהו מיוחד" כמו המורה הזה למתמטיקה מהסרט "לסניור באהבה", שהצליח ע"י עידוד ומתן חיזוקים חיוביים, להביא את תלמידיו להישגים מופלאים.
סיפרתי לכם כבר, איך הגעתי לעבודתי כמורה וכמחנך. אפשר לומר שבקיבוץ סגרו בפני את כל הדלתות, ואני נכנסתי למערכת החינוך, דרך החלון.
אזכיר לכם את עיקרי הדברים (הכתובים בסיפור "איך נהייתי מורה בישראל").
אחרי שנתיים בקורס חצי-אוניברסיטאי, שלא הכשיר אותי לעבודה כמורה או כמחנך (ויצאתי אליו כמין פשרה ביני ובין ועדת ההשתלמות של הקיבוץ) חזרתי לעבוד בענף הלול. באותו זמן הקיבוץ הצטרך מחנך–מלווה לכיתה י"ב בביה"ס האיזורי. פנו אלי, ואני הסכמתי.
מאחר והייתי אמור להיות בנוסף למשרת מחנך-מלווה, גם מורה מחליף בהיסטוריה, הגעתי להשתלמות בביה"ס שבוע לפני תחילת הלימודים. נפגשתי עם צוות המורים והם מאד מצאו חן בעיני. ביה"ס הזה התחיל את דרכו, 15 שנה לפני-כן, עם קונספציה של בית-ספר פתוח וניסויי, וכשאני הגעתי, משהו מהחדשנות והיצירתיות עוד נשאר באוויר.
התחלתי לחשוב, מה אני עושה בתור מחנך? זה לא היה ממש ברור לי. זכור לי שישבתי בביתי וחשבתי עם איזו גישה אני אבוא לחבר'ה האלה, שהם כבר כמעט אנשים מבוגרים? קיבלתי דיווח שזו כיתה קשה במיוחד, ולא מעט מחנכים יצאו ממנה "בשן ועין". פתאום ניצנצה במוחי מחשבה בבהירות גדולה: "אני הולך להתייחס אליהם כאילו הם ילדי הפרטיים". הרגשתי שמצאתי את נקודת המוצא לעבודתי החינוכית. זה יהיה כוכב הצפון שלי.
עבודתי כמחנך הייתה מגוונת. 4 ימים בשבוע הייתי נוסע עם בני הכיתה מהקיבוץ שלנו לביה"ס האיזורי מרחק של חצי שעת נסיעה. לפני עלייתם לאוטובוס הייתי מוודא שכולם נוכחים. כל בוקר לפני תחילת הלימודים הייתי יושב עימם ל"שיחת שחרית" על נושאים אקטואליים מהחדשות. פעם בשבוע היינו מקיימים שיחת מחנך של שעה. את הנושאים אני הכנתי, והם נלקחו מהווי ביה"ס, מבעיות הקיבוץ והמדינה. בנוסף לכל אלו הייתי צריך להיפגש עם כל אחד מהם פעם בחודש לשיחה אישית. אפשר לומר שעמדתי יפה במטלות השגרתיות האלו למרות חוסר ניסיוני. בבית-הספר הזה הייתה הרבה עבודת צוות, בין המורים וגם בין המחנכים, וזה מאד סייע לי.
בערבים התחלתי מיוזמתי בביקורים יזומים באיזור המגורים שלהם (בקיבוץ של פעם הילדים ישנו עד סוף כיתה י"ב בלינה משותפת).
הביקורים האלה בערבים שברו את הקרח ביני לבינם. הם ראו שאני מחנך מסוג אחר. הם ראו שאיכפת לי מהם. קשרתי קשר טוב דווקא עם החניכים שנחשבו ע"י המערכת לבעייתיים ביותר. הם העריכו את העידוד והיחס הבלתי אמצעי שנתתי להם, והפכו לידידי. היה לי מאד חשוב שאלו יהיו היחסים בינינו.
היות ומשרתי הייתה מאד חלקית, קיבלתי על עצמי גם להיות "המדריך החברתי" שלהם. עשיתי להם "פעולות" בערבים, מדי פעם, כגון מפגשים עם מרצים מהקיבוץ ומבחוץ כנהוג בשנת י"ב, מפגשים עם בני קיבוצים אחרים, ועוד. אפילו יצאתי איתם לסמינר י"ב במצפה שלם, לשבוע ימים, כאשר אני הייתי מבוגר ב-20 שנה מכל המדריכים האחרים.
גם בבית הספר "הלך" לי לא רע. הנחיתי הרבה ילדים בעבודות בתנ"ך שהחליפו את בחינת הבגרות, וגם בעבודות גמר, והשתלבתי לאט לאט כמורה מחליף בצוות ההיסטוריה.
כמחנך, קיבלתי פידבק טוב מהחניכים ומשפחותיהם, וגם מהקולגות שלי בביה"ס.
אבל עשיתי גם כמה "שגיאות", כתוצאה מנטייתי לא להתכופף בפני בעלי הסמכות.
למשל, היודביתניקים "שלי" דרשו להיכנס ל"פאב" של המתנדבים. הם אמרו: "אנחנו בני 18 ובסוף השנה אנחנו מתגייסים לצה"ל. אנחנו כבר ילדים גדולים – תנו לנו להיכנס חופשי לפאב!"
מנהלת ביה"ס המקומי לא הסכימה בשום אופן, ואני הזמנתי אותה לשיחה עם הקבוצה. היא מאד כעסה על עצם ההזמנה, אך הופיעה למפגש. הם טענו את טיעוניהם והיא לא ויתרה. אח"כ הבנתי כי היא שמרה לי טינה על המעמד הזה. לדעתי הייתה זו חוויה חינוכית של הידברות.
חילוקי דעות התגלעו ביני לבין סגנית המנהל בביה"ס, על הערכת עבודת גמר מסויימת. אני נתתי לעבודה 90 נקודות, והיא נתנה לאותה עבודה 75 נקודות. היות ועבודות אלו החליפו את בחינת הבגרות בהיסטוריה, הן נבדקו ע"י שני בודקים. הנוהל במקרה כזה חייב בודק שלישי, אבל היא התעקשה שאני אוריד את ציוני, וכך נסגור את העניין. אני התעקשתי שלדבר כזה אינני יכול להסכים.
היה לי ויכוח קשה גם עם מנהל ביה"ס האיזורי. הוא רצה להרחיק מביה"ס לצמיתות אחד מחניכי, שהיה לו רקורד של פורע חוק סידרתי. אני חשבתי שלא יהיה זה נכון, וגייסתי את הוריו למאבק. לבסוף המנהל נסוג, אבל לא שכח לי את זה.
כך הגענו לסוף השנה, ולשאלה האם אקבל מחזור חדש של חניכים בשנה הבאה.
המנהל הסביר לי כי כל מורה או מחנך צריך להיות לפעמים "טוב" אל חניכיו ולפעמים "רע". "אבל אתה" הוא אמר לי "תמיד טוב אליהם. לכן אינך יכול להיות מחנך".
סגנית המנהל אמרה בישיבה בה נידון ענייני, כי אני במהותי שייך למחנה החניכים ולא למחנה המחנכים. לכן היא לא ממליצה שאקבל מחזור חדש.
המנהלת של ביה"ס המקומי הדגישה את העובדה שלא נכנסתי לביה"ס במסלול המקובל, אלא "בדלת האחורית".
כל האנשים המכובדים האלו החליטו כי אני לא יכול להיות מחנך בישראל. קיבלתי את הדין, ויותר לא עשיתי ניסיונות להיות למחנך בשנים שבאו לאחר-מכן.
אבל את השנה הזו זכרתי כשנה מופלאה. שנה שהצלחתי ליצור עם החניכים יחסים של שיתוף פעולה, עידוד וידידות, שבשנים הבאות אח"כ, שלימדתי כמורה מן השורה, כבר לא הצלחתי יותר לשחזר. בשנה הזו אני הייתי "משהו מיוחד" כמו המורה הזה למתמטיקה מהסרט "לסניור באהבה", שהצליח ע"י עידוד ומתן חיזוקים חיוביים, להביא את תלמידיו להישגים מופלאים.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
כל מורה שואף לכך
ומאידך גיסא גם התנגשויות חזקות עם "הבוסים" שלך במערכת החינוך, אשר, כתוצאה מזה, לא אישרו לך להמשיך בהוראה.
ולהערכתך עד כמה השפיעה ה"עלהום" שלהם עליך? ומדוע התלמידים לא התייצבו לצידך, לדרוש להמשיך בהוראה?
דווקא בהוראה כן אישרו לי להמשיך.
החניכים שלי גמרו את י"ב וכבר לא היו בבית הספר.
שבת שלום