המעברה
במשכנות עולים - מיומנה של מורה בכפרי עולים / טובה ניר
20 אפריל 1951
העבודה של הקניית השפה לעולים חדשים באיזור הרי אפרים הכניסה אותי לעולם אנושי הרחוק מאד מחיינו אנו.
אנשי אליקים וקרן-ישע (אבו-שושה) חיים על ידנו במרחק של מספר קילומטרים, אולם מרוחקים הם מאיתנו מאות בשנים.
המאה של האנרגיה האטומית דרה בכפיפה אחת עם תקופה מימי קדם. לצידו של הריפוי בפניצלין וקרני רנטגן נעשה שימוש ברפוי על ידי קול מלחשים.
בצילו של המוסד החינוכי הראשון של הקיבוץ הארצי חוסה האנאלפביתיות הפשוטה כמשמעה. עלינו לגשר על פני תהום זו, לקרב את הלבבות, לערער את כוחם של אמונות טפלות למיניהן, להפעיל את כוח השיפוט הרדום. המשימה גדולה והאמצעים דלים.
בקרן-ישע ישנן למעלה ממאה משפחות מטופלות בילדים. ישנו צריף המכונה בית-ספר בו גם חדר לגן-ילדים. הציוד דל והצפיפות גדולה. ההורים, הגברים, יודעים קרוא וכתוב ומדברים עברית קלושה ודלה. עיתון אינו מגיע אליהם. הנשים אנאלפבתיות. הן ערות, עליזות, חומדות לצון ומוכנות ללמוד, לא רק קרוא וכתוב, גם סידור בית, הגיינה אישית, טיפול בילד, תיקון בגד ובישול ארוחה מזינה.
חסרות להן ידיעות יסודיות במושגי הזמן, שעות היום, חודשי השנה. המספר המסומן על דלת ביתן אינו מוכר להן. הן קונות בצרכניה המקומית ואינן יודעות לחשב את חשבון קניותיהן.
התחלנו בלימוד עברית - דיבור וכתיבה. אין חדר לימוד. אנו לומדים בבוקר כי אין קשר בערב. לומדים בחדר פרטי של משפחה צעירה שאין להם ילדים. התלמידות בנות 18 עד 45. הן עוזבות את הכביסה, הבישול, הילדים ובאות לשעה ללמוד.
השעור משלב לימוד כתיבה, קריאה, שיחה על פצע מוזנח, על הצורך לבקר במרפאה, הסברה על קופת חולים, על יעילותה של התרופה, על הרופא ומלאכתו.
בשיעור אחר מסופר על השיניים ושמירתן ועל הסכנה בהזנחה. תוך כדי לימוד אני רואה כי השרוול קרוע. לשאלתי מדוע אינה מתקנת אני מקבלת את התשובה שהיא אינה יודעת כיצד לתקן. אני מניחה את הגיר, מוציאה מחט וחוט והשעור מקבל גוון חדש.
הן משננות אחרי - "הנה מחט", "אני משחילה את החוט", "הנה הקוף של המחט", "אני מתקנת את השמלה". כך מתרחב אוצר המלים. תוך כדי תפירה הן לומדות גם את השיר "שיבולת בשדה".
בהזדמנות אחרת אנו עורכות טיול בתוך הכפר ועוברות על יד גינות הבית. אנו לומדות את שמות הגידולים בעברית, משהו על חיי הצמח והערך המזוני שלו. אין אנו פוסחות על חבל הכבסים. אנו נוגעות בכל בגד התלוי עליו ולומדות את שמו בעברית.
בהתקרב החג אני מספרת על הרקע ההיסטורי של החג בתוספות אגדות בשפה שהיא ספק עברית ספק ערבית. הן מספרות על מנהגי החג בתימן. אני מספרת על החג בארץ. הן שרות משירי תימן, אני מלמדת אותן שיר ארצישראלי.
באליקים העבודה נעשית בצורה אחרת. כאן ישנן שתי עדות - יוצאי ע?ד?ן ועירק. בני שתי העדות פחות מעונינים ללמוד. נחוצה כאן פעולה מתמדת של הסברה ועידוד כדי ליצור אווירה של לימוד ועבודה תרבותית.
בעדה העדנית רק הגברים יודעים קרוא וכתוב, הנשים אנאלפביתיות.
בקרב העדה העיראקית חלק מבני הנוער, בנים ובנות שלמדו בעירק, מפי שליחים מהארץ, אולם ידיעותיהם מוגבלות מאד.
המבוגרים שוב מחולקים - הגברים בעלי ידיעות קלושות בקריאה וכתיבה והנשים האנאלפאבתיות. אין ביניהן את הנכונות לעזוב לשעה את הבית כדי להגיע לחדר הלימוד. הן אינן רגילות לצאת מהבית. דרושה פעולה עקשנית כדי להתגבר על האינרציה, העצלות והרשלנות.
לאחר ארבעה חודשי עבודה אפשר לציין שקיימת קבוצה אחת של בני נוער, בגיל 16-17 הלומדת ברציפות ובהתמדה. קבוצה אחת של מבוגרים, גברים בני 30-20, אשר אינם כל כך מתמידים. קבוצה אחת של נשים בנות 20-30, אשר בפעם הראשונה בחייהן אוחזות בעפרון ולומדות לחתום את שמותיהן, לרשום משפט קל, לכתוב מספרים ולחשב חישוב קל.
בשני המקומות האווירה היא של חברה פרימיטיבית. ישנה צעקנות, גסות, חוסר אדיבות, אנוכיות, ילדותית, בורות כללית, רגש נחיתות ויהירות, המשמשים בערבוביה.
אני עובדת תוך כדי חיפוש אחרי לב האדם והכרת האדם. ישנן שעות רבות של דכדוך נפש ויאוש. נדמה שלא אדם אחד ולא מאות אנשים יוכלו לבעיה זאת.
הדור הצעיר בני 11-12 יתחנך בבתי הספר העממיים. אולם בני 13-17 מה יהא עליהם? במשפחות אלה רואים בבן ה- 13 מפרנס בכוח.
אשר לבני 17 ומעלה, מה אפשר ומה רצוי לעשות? מה יכולה ומה רוצה התנועה הקיבוצית לעשות?
ברגע זה אין תוכנית, אין כיוון ואין תקציב הראוי לשמו.
בקרוב יתווספו לאיזור הרי אפרים עוד 3-4 כפרי עבודה. המועצה האיזורית צריכה לתת את דעתה על כל הבעיה. לדרבן את הפעולה התרבותית ולתבוע מהמוסדות ומעצמנו לתת כוח אדם ותקציב מתאים לפעולה זו.
אנשים אלה, אפשר לחנכם לקראת הכרה חלוצית ופועלית ואפשר לזנוח אותם בבערותם ובבדידותם.
ואז יהיו לא לנו, כי אם לצרינו.