רימונים סברס ותאנים בעולם הניסתר
חודש ימים בבסיס הסגור. מידי פעם הורו לנו להסתגר בחדרי המגורים למנוע מאיתנו לראות מה שלא היינו אמורים לראות . חחח
חשבנו שנעשה חיים אבל הגענו למקום שכוח אל, מרוחק ומבודד הדומה לבית סוהר.
נידרשנו לערנות בעיקר בשעות הלילה.על מה ולמה? אמרו לנו לא לשאול כי לא נקבל תשובה.
שבת הכל שקט ,יכולתי לשמוע את משק כנפיהם של העופות שנחתו על העצים.
החלטתי לצאת לתור את השטח העצום שהקיף אותנו. ליתר ביטחון לקחתי עימי את חברי הטוב העוזי.
כך הסתובבתי במשך כשעה ואז ראיתי אותה. נחבאת בין העלים.
לא ידעתי אם מותר לי לגשת לגן הקסום שניגלה לעיני. אבל היא קרצה לי ולא יכולתי לעמוד בפיתוי.
שלחתי מבט מסביבי.לבדוק אם נמצא מישהוא נוסף בסביבה. אולם ניזכרתי כי האזור סגור ושמור ואף אחד לא יעז להיכנס לתוכו..
קרבתי אל היפיפיה שהמשיכה לקרוץ לי.
האם היא מחכה לי?
שלחתי יד תולש..... חחח .אף אחד לא רדף אחרי ולמרות זאת התנפלתי עליה כמוצא שלל. ופתאום שמתי לב שהיא לא הייתה יחידה. . . מסביבה היו חברותיה ממתינות לבואי.
שמתי לב שרבות מחברותיה שכבו על הקרקע . כניראה והתעייפו מלהמתין שאגיע לקטוף אותן. .
המשכתי הלאה לא לפני שמילאתי שקית בתאנים הבשלות.
עכשיו אני ליד שורה ארוכה של עצי הצבר. .
הפרי העסיסי הזדקר מבין הקוצים קורא לי בשפתו לבוא ולקטוף את הפרי המתוק.
ויתרתי והמשכתי הלאה. ידעתי שסברס קוטפים רק בשעות הבוקר המוקדמות אז הקוצים לא עפים .דחיתי את קטיף הסברה ליום אחר.
עכשיו אני עומד ליד עצי רימונים. וואו כמה שהם גדולים ויפים..
בקושי יש בשקית מקום לשניים. הבטחתי לעצי הרימון שאחזור והמשכתי הלאה, תוהה מי עוד מחכה לי. ואכן ההפתעה הייתה גדולה כשהגעתי לחלקה שצמחו עליה כמה עצי זתים. הם לא היו גבוהים אולם היו מלאי פרי. גם להם נתתי הבטחה לבוא ולבקר ולהקל עלים את מישקל הפרי.
ידעתי שבפעם הבאה אצטרך להגיע עם המכונית. אבל זה כבר סיפור אחר..
למחרת בבוקר לקחתי ענף ארוך חיברתי לקצהו קופסת שימורים וכך הצלחתי לקטוף ולמלא שקית בסברס. .
בבית זרקתי אותם לאמבטיה ושטיפה חזקה ניקתה את הקוצים.
הבת קיבלה הנחיות איך להכין ריבה מהתאנים ואני למדתי איך להכין משקה חריף מרימונים.\
ועל מנת לא לקלקל את התאבון לא אפרט כיצד אכלו החברה את הדורבנים שנצודו במכת טמבון של קומדקר שסינוור אותם כשצעדו על כביש האספלט.
חחח. לא העזתי לטעום. שאלה של כשרות..החברה אמרו שאני מפסיד. דורבן על האש.
והכי תמוה שאפשר להנות מהפרי האסור רק במידת הכלת השקית .
האם זו הזיה ? חלום ? פנטזיה נחשקת ? היש בתוך האין ? וההגבלות והאיסורים והמשמעת הנשמרת בקפידה .
אני נוטה לחשוב שזהו חלום שחלמת יעקב,חלום מלא רמזים ואמירות....ומה הבנת אתה ממנו ?
הסיור הוא אמיתי. הגן הקסום הוא לא מה שאנו נוטים לראות בחצרות. . זה היה שטח ענק מגודר בשום מקום שאין גישה לזרים ביחוד שלא רחוק היו כפרים ערבים. יכולתי להסתובב שעות ולראות את מגוון נעצים שגדלו פרא. .
עצי סברס לרוב. עצי תאנה וחרובים ווזיתים ורימונים..
שכחתי את צייד תרנגולי הבר(שכחתי את שמם)עם רובי אויר. אבל מי שחגג הם אוכלי הדורבנים שטיילו על המנגל והחברה אמרו שהם טעימים. לא אכלתי גם את הארנבות שצדו. .
כן היינו צעירים ונגענו בכל .
זה מזכיר לי ארוע שהיום הוא ניראה לי טיפשי.
בחזרה מאחת החופשות עמדתי בצומת ממתין לטרמפ. אחרי שעה המתנה הגיעה משאית .למעלה ישבו 3 ערבים ואני ניכנסתי והתישבתי ליד הנהג כולם היו ערבים. . זו הייתה שטות לעלות על מכונית עם ערבים באזור שכוח אל כשבדרך לא רואים נפש חיה. . .מאחורי היה חלון ולידו ישבו בקבינה שלושת הערבים ובקלות יכלו לתקוע לי בצואר סכין או כדור. . העוזי שהיה בידי היה דרוך ונצור כך שידעתי שאם ינסו לתקוף יקבלו צרור בפנים. במשך למעלה מחצי שעה נאלצתי לשמוע את הנהג הערבי מספר כמה לא טוב המצב הזה שהורגים יהודים. והם המחבלים לא טובים. ואז שמתי לב שהוא פוחד ממני.
אותי הזהירו לא לעלות על מכונית של ערבים כי הם מסוכנים והנה יושב לידי ערבי ופוחד .חחח פוחד מהיהודי שמא יתקע בו כדור .
זה קרה לאחר שחטפו חייל צנחנים שעלה על רכב של ערבים והם רצחו אותו..
אתה חייל בבסיס סגור פולש לשטח ,ובולש סביבך, שאיש אינו בקרבתך,
וזכית בקריצה מהיפיפיה ,ונרטע מסברס דוקר מתאווה לתאנה, ויכול למלא
רק שקית קטנה , ועוד זומם לבוא מתישהו ,במחוניתך להשלים החסר .
אווו אוהבת סיגנון כתיבתך..שאינו קשור בפוליטיקה ..
תודה יעקב שבת שלום.
היו ימים כשהפירות בארצנו היו כל כך מיוחדים :
עסיסיים,ריחניים, יפהפיים וכל כך, כל כך טעימים !
ועכשו, הפירות שילדינו מכירים
מן הירקן או הסופרמרקט --הם מגיעים :
המראה הריח והטעם-----
בכלל, בכלל לא כמו פעם......
הטיפולים הגנטיים גורמים לחיי מדף ארוכים...
אך הפירות מאבדים מטעמם ומטריותם הטבעית.
זוהי הקידמה ועלינו לקבלה
ועל היש והנמצא נשמח בברכה!!
מעליזה
היינו פעם ילדים חחח
וגם כשהתבגרנו נישארה בנו רוח ילדות.מרדנו במוסכמות והתגרנו בחיים,תולדה של המילחמות.
אבל דבר אחד ואולי החשוב ביותר,היה אהבת הארץ.
טיילנו בערבה ובמדבריות השתתפנו בצעדות לאתרים שעליהם ישבו אבותינו הקדמוניים.
המילואים הביאו אותנו למקומות נידחים . למקומות שלבטח לא היינו מגיעים לשם באופן עצמי.
אבל עשינו גם הרבה שטויות שיכלו להסתיים רע.
הזכרתי למעלה ארוע אחד של נסיעה בטרמפ שהיום לא הייתי מעז.
תמיד התאמנו את עצמנו לסביבה שבה שרתנו במילואים. אחרת קשה היה להעביר חודש ב"שום מקום" שתארתי. או חודשיים על הים, או חודש בסיני. כתבתי בעבר כיצד מילאנו את הימים בחוויות שהשאירו בנו רשמים וזיכרונות, אחרת היינו משתעממים.
30 שנות מילואים רובם על הים וחלקם בסיני ובתעלה. ותמיד ניצלנו את הזמן להפיק את התועלת מהשהיה בשום מקום .
היום בראיה לאחור אני תוהה אם הייתי עושה את זה לאחר הכרת הסיכונים.
לעלות על רכב במקום שכוח אל תוך ידיעה שזו משאית של ערבים. לטייל על המזח בנמל פורט תאופיק בפיתחת תעלת סואץ ולדוג דגים כשמהצד השני עוקבת אחרי כוונת מכונת היריה שהייתה מוצבת על הבניין ומאות חיילים מחופרים שם בלי להראות. טיול עם חבר בעיר קנטארה לאחר כיבושה. עיר שכוחת אל החלונות מוגפים ואף נפש חיה אינה נראית. ואנחנו מטיילים עם נשקים דרוכים ,מחפשים את מוכר העארק. כי לחבר שלי התחשק ערק מצרי משובח. . הכניסה הייתה אסורה בפקודה והסכנה הייתה גדולה. אבל...חחח היה כייף לשבור את הכללים.
כך עברו עלינו המילואים במשך 30 שנה. אהבנו לשבור את המוסכמות. לעיתים עם הימור על החיים. . אבל זה היה שוה. זה השאיר בנו רשמים וזיכרונות עשירים.
ותוך כדי אני תוהה. היכן הוא בנצי שיחד ניכנסנו לקנטארה. 49 שנים עברו מאז לאן נשאה אותו הרוח. . פרט לשמו ולדמותו ולעובדה שהיה ימאי בצי הסוחר איני יודע עליו דבר. כך לגבי יתר אנשי המילואים ששרתנו יחד. אחדים נמצאים בתמונה אקראית באניה או בתעלה. . חלקם לבטח הלכו לעולמם. לאן נשאה אותם הרוח?
אכן כך זה היה
לפירות ולירקות היה טעם אחר.
אני זוכר את העגבניות והמלפפונים שצמחו בגינה. . הם היו שונים הן בצרתם והן בטעמם.
אני זוכר שהייתי נוגס בעגבניה שזה אך ניקטפה וטעמה היה ....אני מרגיש אותו עדיין על לשוני. היום טעמם טפל ואפשר לאכול אותן רק בסלט עם תבלינים שיתנו להן טעם של סלט. חחח.
זו הקידמה שדואגת לגדל כמויות ולהגן עליהם בריסוס.
קשה להגדיר אותי כהרפתקן. כל מה שעשינו היה סיכון מחושב.
היה אולי עודף ביטחון שנבע בעיקר מהדרך שבה אימנו אותנו בצבא. וזה חישל אותנו.
אני זוכר צעדות בהרים כשאני נושא על גבי בסיס של בזה(מכונת יריה ) במישקל 35 ק"ג למרחק של 35 ק"מ..
אני זוכר דייג בחומר נפץ כשאני מתנדב לעמוד על סלע ולקפוץ למים לאסוף את הדגים לאחר שחבר זרק אצבע ג'לניט מחובר לנפץ. חחח הוא טעה במרחק וזרק את הנפץ על הסלע לידי. . .
אני זוכר שטבענו עם סירה בים סוער וחשבנו שזה הסוף ובמיקרה מצאו אותנו אחרי 8.5 שעות. .
אחרי ארועים כאלה אתה חושב שאתה חסין בפני כל דבר
מה שניראה בעיני אחרים כהימור על קלף האס, על קלף החיים. וזה לא כך.
בעינינו זה ניראה אז אחרת כי הכרנו את המציאות. חחח
אבל בבית ובעבודה הכירו את האדם השקול והמחושב
המנהל המעונב שדורש התנהלות לפי הספר .
לקוחות שלא הכירו אותי מקרוב דיברו על המנהל המרובע.חחח.
הפקידים שהכירו אותי מקרוב ידעו שההתרשמות הזו שגויה.
הם ידעו שבטיולים ירדתי אל העם.
ראינו יחד סרטים כחולים,שיחקנו קלפים ו התבדחנו
ויחד עם זאת הייתי האבא שדואג לילדים. .
אבל לא הרפתקאן
שלום לך יעקב.
תרנגולות הבר המתרוצצות (היום הרבה פחות, עקב הצייד) - השם הוא 'חוגלות'.
ארץ ישראל הנושנה מופיעה בסיפורך.
מה יספרו נכדינו לנכדיהם ?
בברכה
פשוט רצית להקל על מישקל העצים.זה הזכיר לי שכשהייתי בצבא,בשיריון,בחט7,על ידינו היה בית הספר לשיריון.זה כל כך מזמן שזה בודאי כבר לא סוד צבאי המיקום.בכל אופן החטיבה יצאה לתרגיל לשדה תימן ובימים הראשונים נישארתי במחנה.לא השאירו אוכל ולא חשבתי שמישהו חייב לי.כך אני מתהלכת לאור היום ליד שלישות החטיבה(שם עבדתי)ומעבר לגדר אני רואה מיקשת מלונים ואין שם איש.בימים האלה שנותרתי בלי שידאגו לי לארוחה,הייתי עוברת את הגדר לוקחת לי מלון ואוכלת.זה היה פשוט נהדר.עד שלאחר כמה ימים באו לקחת אותי לשדה תימן.שם כבר הכינו לנו אוכל,אבל אני המשכתי להתגעגע למלון מעבר לגדר.
חחח הזיכרון בוגד. לא הצלחתי לזכור את השם חוגלות לתרנגולי הבר..
במקום הסגור שהזכרתי הם התרבו כי לא היה מי שיצוד אותם פרט למשוגעים כמונו והם לא היו רבים. גם הדורבנים המסכנים סבלו מההתנגשויות עם הקומנדקר. הם רצו על השביל ונעצרו כאשר סונברו מאורות המכונית וכך ...חחח
רבים מהחיילים יספרו לך כיצד נחתו על מיקשת אבטיחים בעת תרגיל ופוצצו כמה אבטיחים להשקיט את הרעב. .לא חשבנו על הנזק שאנו גורמים למגדלים. . . עשינו את זה ב 1948 ועשו את זה אחרינו וימשיכו לפוצץ אבטיחים .