יום כיפור ה6.10.1973

שלושים וחמש נרות
הדלקתי עד עתה
והוא
נותר בן עשרים.
 לעולם אזכור את יום כיפור של שבת  ה6.10.73
הייתי חיילת שזה עתה יצאה לחופשת רגילה  בת ארבעה ימים , את השקט ואת דממת  יום הקדוש  קרעו המכוניות שלפתע החלו לנסוע. מייד הבנו , אימי ואני, שמשהו אינו כשורה. הצצה החוצה הראתה לנו את הגברים שעדיין היו עם הטלית על כתפיהם, עוזבים במהרה את בית הכנסת וממהרים איש איש לביתו או  לרכבו.

האזנה למקלט הרדיו אישרה לנו את האיום ביותר. פרצה מלחמה וכולם על פי הסיסמאות  נדרשו להתייצב בבסיס. לא היה ספק בליבי, ידעתי שעלי לוותר על החופשה ולחזור לבסיס ולהיות שם עם כולם. כמו כולם גם אני הייתי חסרת אונים, עדיין לא ידענו מה קורה בחזית, לא ידעתי מה קורה עם בני משפחתי המגויסים, לא ידעתי מה קורה עם החייל שלי, שלו הייתי מאורסת ואמורה להינשא תוך מספר חודשים. פירורי מידע מהחזית החלו להגיע. המצב לא היה טוב. על פני כולנו יכלו לקרוא את הפחד והדאגה לשלום החיילים הנלחמים , כל כמה דקות נדרשנו להביא  את תיקו  האישי של חייל זה או אחר למדור מיוחד שהוקם לימי המלחמה. ידענו כבר, שלהביא תיק למדור זה, משמע שהחייל פצוע, חלל, שבוי או נעדר.

היינו מאוחדים בדאגה לשלום החיילים בחזית וקווינו שקרה להם לא הגרוע מכל ואחזנו בתקווה  שהיקירים לנו ישובו בשלום ובבטחה הביתה.
הייתי חסרת  אונים  ולא ידעתי איך להרגיע את הרוחות בתוך ביתי שחשבו שהעובדה שאני עוטה על עצמי מדים, משמע  שאני קרובה לחזית ואוחזת בידי מידע שלא רציתי לשחרר להם אותו.
10.10.73
היום היינו אמורים לחגוג יום הולדת ה-20  לחייל שלי אך עדיין לא שמעתי ממנו דבר. החלטתי לעשות מעשה ולנסות להשיג אותו ברמה. גייסתי לצורך כך את החברה ששירתה במרכזיה ברפידים  וביקשתי ממנה ליצור בינינו קשר טלפוני. " נשמה"  אמרה לי רונית, " אי אפשר להשיג אף אחד אי אפשר לשוחח עם איש וסיימה את המשפט שרק מאוחר יותר הצלחתי להבין אותו: " עופי לי מהעיניים"    
כמה שמחתי כשהביאו לי את הגלויה  שהכילה  משפטים בודדים עם משמעות ענקית: "לא יכול לדבר, בריא, אוהב אותך"
די היה לי במילים אלו על מנת להרגיע ולו במקצת אותי ואת הוריו. בערב כשבאתי להראות את הגלויה  להוריו, השמחה הייתה מהולה בעצב, בן השכנים שלהם נפל והם חששו לשמוח לשמע הבשורה הטובה שהבאתי להם.
למחרת  שעה שבאנו לנחם את השכנים שלהם נכנסו כמה קצינים להתנצל על הטעות הטרגית שלהם,
מסתבר שהחייל שנפל אינו הבן שלהם, כי הבן של השכנים! מי שנפל היה החייל שלי!

יום הולדתו העשרים היה גם יום  נפילתו של שמחה מנקר ז"ל

*****שורות****
עמדנו באותו יום מר ונמהר
איש ואישה,אחים ,אחיות,
הורים וגם סבא וסבתא
עמדו שם(מול הקברים הארעים)
לחלוק כבוד אחרון
עם יקירינו.

ועמדנו דום
מבט מושפל,
זלגו הדמעות מעינינו,
שורות שורות לקברים הפתוחים
הוכנסו יקירי בנינו.

*****נכתב ב1973 לזכר ארוסי****

בבית הקברות הצבאי
בכל קבר וקבר ארעי
שוכב לו אח, בן ואב
אשר מסרו עצמם בקרב.
במקום את הפנים של הבנים
ראינו רק פרחים על הקברים.
איש איש ביגונו מתכרבל
איש איש על יקירו מסתכל.
שורות שורות,אמהות ואבות
בבכי,בשכול ביחד מתאחדים.

ואתה...אתה הלכת לי לנצח!.