האמונה המרוסקת שלי....
גדלתי במשפחה מסורתית. השאלה של אמונה לא עלתה. השאלה שעלתה היתה איזה מצוות נקיים ואיזה מצוות לא. וכמו במשפחות מסורתיות רבות אבי היה הולך לבית הכנסת ביום שישי- עשה קידוש וברך על החלות ולאחר מכן ישבנו כולנו לצפות בטלוויזיה.
כילדה לא הבנתי עד הסוף את כל נושא השואה. בכיתתי לא היו לילדים סבא או סבתא. לחלק משכננו היו מספרים על הידיים. אבל גדלנו כך וזה לא מנע מאתנו לחוות ילדות מאושרת.
במשך השנים הגעתי יותר ויותר את זוועות השואה, הבנתי את המספרים, הייתי בככרות בפולין ןבגרמניה מהם הוסעו אלפי יהודים אל המוות. נודע לי על אחי שהובלו מדרום צרפת עד לאושוויץ וזאת רק על מנת לזרוק אותם אל תאי הגזים.
ומאז אמונתי נסדקה. אני יודעת- אני לא לבד. אלפי אנשים שחזרו מהשואה איבדו את אמונתם.
אבל אני- לא מאמינה ביכולתנו לקיים תרבות ישראלית ללא כל התייחסות לדת.
היום ערב ראש השנה והסתובבתי בעיר. מאות אנשים- מתחדשים, קונים פירות לברכה, קונים בגדים חדשים לילדים,קונים מתנות, פרחים,פירות יבשים, ממתקים לציון שנה מתוקה. אלו לא אנשים דתיים. אלו אנשים שמחוברים לתרבות הדתית-ישראלית על ידי עצם שהותם כאן.
אז בראש השנה וביום כיפור אני הולכת לבית הכנסת. ואני אומרת את התפילות לא מתוך אמונה גדולה באל אלא מתוך הרגשה שאני שייכת לתרבות שאני חלק ממנה- שלא לכל דבר יש לי הסבר- שיש בי אפילו כעס על האמונה שנסדקה-
אבל תפילת ה"יזכור" , תפילת "ונתנה תוקף" "ברכת הכהנים" - אלו רגעים בהם אני חושבת על מיליוני היהודים בחו"ל שעזבו היום את מקום עבודתם , שאולי לא מקיימים מצוות ביומיום ובכל זאת- ברגעים אלו הם שותפים ומצהירים "אני יהודי"- ואני אתם, לאו דווקא באמונה אבל בעצם אמירת התפילה , הרגשת "הביחד". ואולי בזאת נחמתי.
שנה טובה ומאושרת , חנה. נדב.
אני ילידת הארץ והורי שהיגיעו כילדים הרבה לפני השואה, למדתי על השואה בבית הספר וכמובן שהדבר נוגע בי כמו בכל יהודי,
אני חילונית לחלוטין, חוגגת את ראש השנה לא כחג דתי אלא כציון לשנה החדשה, גם אנו קונים מתנות ובגדים חדשים ושרים שירי ראש השנה.
אני יהודיה צאצאית של יהודים ולדעתי לא חייב להיות קשר לדת.
שתהיה לך ולבני ביתך שנה טובה ומבורכת
אני מרגישה צורך להביע את מה שהרגשתי כשקראתי את המילים שכתבת. הרגשתי הרבה עצב והרבה כעס שהם מובנים בימים אלו של חגים. כל מי שאיבד פעם אדם קרוב מרגיש זאת במיוחד ברצף החגים של תשרי.
ועם זאת שלמה, כתבת "בני הטייס" ולדעתי לא סתם כתבת כך. אני ראיתי בעיני רוחי את השיחות על המועמדות לקורס, את השמחה כשהגיעה ההודעה על הקבלה, את השנתיים הקשות של הקודס ואת השמחה בקבלת כנפי הצניחה וכן- גם השבר בהגיעה ההודעה המרה.
שלמה, לא סתם בנך הגיע לקורס טייס - כמובן שטייס צריך גם תכונות מסויימות כדי לעבור את הקורס אבל מעבר לזה תמיד יש בית. בית ערכי, בית אוהב, בית מחבק אחרי מסע רגלי קשה.
זה לא משהו שרק קורס צבאי נותן- זה משהו שגם אתה נתת.
...ואסור שבית יישבר ויתנפץ כי אין לנו בארץ מספיק בתים כאלו.
אז קשה בחגים? נכון. ואם אתם לא רוצים לחגוג את החג במתכונת המקובלת אז לא.
ותשלים עם זה- שלא טוב לך להוג את החגים האלו. תשלים לא בשל כעס אלא בשל החלטה לגיטימית שאתה קיבלת.
אבל.....יש לך עוד מה לתת לעצמך ולאחרים.
כולנו נותנים דגש גדול מדי לראש של הדג ולתקיעת השופר בראש השנה אבל מבחינתי זאת לא היהדות. היהדות היא דת של חסד ואהבת אדם ואני תקווה שתמצא את השקט הנפשי במחוזות אלו.
אתך....
חנה