השומר הצעיר הוא כביר
פעולה שומרית
זה היה באחד מימי הקיץ החמימים. הירח האיר את סביבתו והכוכבים זהרו באור עמום. לשתי הקבוצות המקבילות, "ארז וחבצלת", הכינו פעולה משותפת. אף אחד מאיתנו לא ידע איזה פעולה המדריכים הכינו לנו, והסקרנות דבקה בכולנו.
היו כמה ניחושים אבל היינו צריכים להתאפק ולא להגרר לחרושת השמועות. בשעות אחר הצהרים לבשנו חולצה שומרית כחולה עם שרוך לבן, שנתנה לנו הרגשת שייכות למשהו אחר, משהו שיש בו אחדות של נוער. המדריכים מכיתה י' אספו אותנו בכיתה של "ארז".
נאמר לנו: "היום תהיה לכם פעולה מיוחדת, פעולה שצריך בה הרבה אומץ ותושייה. בחוץ מחכה לנו עגלה וטרקטור. כולם עולים על העגלה עם עיניים קשורות. במקום מסוים נוריד אותכם בזוגות. אף זוג לא ידע איפה ירד הזוג שקדם לו. ברגע שהזוג יורד מהעגלה הוא יכול להוריד את כיסוי העיניים ולהתחיל לנווט למפגש במערה שליד עין סוכר. אנחנו נחכה לכם שם".
המדריכים גמרו לתת את ההוראות ואנחנו, כמו פקק שיוצא מבקבוק, פרצנו בקולות של שמחה. אני קצת נבהלתי מהמבצע, ממש לא הייתי בטוחה שהכול ילך למישרין.
לקראת העלייה על העגלה עמדנו בשורה והמדריכה שלנו קראה: "שומרים חזק!", ענינו: "חזק ואמץ!"
כל אחד מאיתנו עזר לחברו לשים את העניבה על העיניים ולקשור אותה מאחורי הראש. על העגלה גיששנו באפלה כדי למצוא מקום נוח לישיבה. הטרקטור התניע וזזנו.
נסיעה בטרקטור אינה כמו נסיעה באוטו. לטרקטור יש את הזמן שלו. כשאתה נוסע בסביבה המוכרת לך, אבל אינך יכול לראות את הנופים, משהו אחר מתחדד - חוש הריח. על פי הריח אפשר לנחש באיזה אזור אתה נמצא. היינו כמו כלבי גישוש, ועסקנו בניחושים על פי הריח. בנסיעה האיטית עברנו את המכוורת ומישהו לחש: "חבר'ה, פה הכוורות!!".
אחר-כך המשכנו ליד מרעה הפרות. מישהו הריח את ריח הגללים ואמר: "כאן שדה אחד, שהפרות רועות בו".
כל רבע שעה הורד מהעגלה זוג אחר. ברגע שהזוג הורד, הותר לו להוריד את כיסוי העיניים ולהתחיל לנווט לכיוון המערה. לאט לאט העגלה התרוקנה מיושביה. נותרו רק עוד שני זוגות. הגיע תורי, ירדתי יחד עם ורדה.
ורדה הייתה ילדה שהגיעה אלינו מחוץ לארץ. באותן שנים ורדה לא כל כך ידעה איך לאכול את העובדה שהיא חיה עם חבורת בני ובנות קיבוץ, המכירים כל פינה בארץ ומרגישים שייכות אליה. ורדה הייתה זרה שניסתה להתאקלם ולא היה לה קל.
ירדנו מהעגלה והורדנו את העניבות מעל העיניים. ראיתי גבעה גבוהה ממש לידנו, ומעליו נשמעו קולות צהלה וכריזה ברמקול. מיד הבנתי שאנחנו ליד גבעת ג'וערה.
ג'וערה, באותם ימים, שימשה כבסיס של הצבא לאימוני מכי"ם. החבר'ה עברו שם אימונים מפרכים ביום ובלילות חגגו, על אף העיפות.
הסתכלתי על ורדה וראיתי שהיא רועדת מפחד. "לאן צריך ללכת?" שאלה אותי בקול חלוש. איבדתי את הביטחון ואמרתי: "לא יודעת.."
ורדה המשיכה ושאלה: "גם את מפחדת?", "כן, קצת" עניתי. "אז מה נעשה?" המשיכה ורדה להקשות עלי. "לא יודעת, מה נראה לך?", העברתי את הכדור אליה. "אולי נחזור הביתה", הציעה ורדה בקולה החלוש. "יו, את יודעת כמה יחפשו אותנו, זה אסור", אני אומרת לה. "אסור, אסור אבל אני מפחדת.." המשיכה ורדה ללחוץ עלי. "בסדר", נכנעתי, "בואי נחזור".
התחלנו לעלות במעלה הכביש המוביל לעין השופט, בכיוון ששתינו הכרנו. את הדרך הזו עשינו ממש בריצה קלה, כאילו משהו הוקל עלינו. הנה כבר האורות הזוהרים של הקיבוץ, עוד מעט נגיע לשער של המוסד. הגענו למוסד, כאילו אנחנו משתתפות בא"ש לילה, התגנבנו לביתן שלנו ונכנסו למיטות עם השמיכה מעלינו.
לאחר כשעתיים שמענו רעש של ילדים המתאספים ליד דלת החדר שלנו. הראשון נכנס עמית והחל לצעוק עלינו: "תתביישו לכן, כל הלילה חיפשנו אתכן ואתן ישנות בנחת במיטה".
אחריו נכנסו לחדר עוד חמישה ילדים שהטיפו לנו מוסר. לא היה שום דבר שיכולתי לענות להם חוץ משתי מילים - "נורא פחדנו!"
"גם אנחנו פחדנו", השיבו כולם במקהלה, "אבל התגברנו!".
"טוב, אנחנו לא, אולי בפעולה הבאה ..."