בית הכנסת שלנו בימים הנוראים

בבית תכונה גדולה, אמא מבשלת, אבא מביא עצים לתנור הבישול, המים עמדו בדלי ולידו עמד דלי אחר אליו שפכו את המים שכבר השתמשו בהם.

ריחות של בישולים ואפיה עמדו באוויר.

בחוץ כבר קר. עדיין לא חורף אך קר. צריך ללבוש מעיל כשיוצאים מהבית. ידעתי שחג מתקרב אך לא ממש הבנתי את משמעותו. האווירה היתה של הכנות, של התרגשות, של בגדים חדשים.

סוף סוף. לא הכל חדש. אך הנעליים היו חדשות. קצת גדולות מעבר לרצוי כדי שהרגל יהיה לה מקום לצמוח וקצת כבדות ועל העקב היה חצי סהר של מתכת כדי שהעקב לא יישחק. לא רק לגדולים היתה התוספת הזאת אלא גם לילדים ולבנים גם באיזור באצבעות.

הנעליים שלי היו חומות. מאד שמחתי שיש לי נעליים חדשות ובכל צעד שצעדתי ניגבתי אותן עם קצת רוק או אם "תפסו אבק" ניגבתי אותן על הגרב של הרגל השניה מאחור.

ירד הערב. שולחן החג היה יפה, מפה צחורה היתה פרושה עליו. מפה של אירועים מיוחדים. על השולחן חלות עגולות שאמי הכינה מכוסות במפית רקומה. צלוחית מעוטרת עם חוט זהב מלאה בדבש עמדה ליד החלות. הערב לא היתה שם מלחיה כבכל ערב שבת.

היינו רחוצים ולבושים ואבי החזיק את המחזור בידו. אני התעכבתי רגע מול המראה הגדולה בחדר,

ילדתי, סיימי ובואי, כולם כבר בבית הכנסת וצריך להתחיל את התפילה.

באה, אבא, באה.

נתתי יד לאבי ולאמי ויצאנו מהבית. הרחוב שהיה תמיד סואן היה עכשיו כאילו גם הוא חגיגי. היתה מן שלווה שלא יכולתי להסביר אותה. כולם ברכו את כולם ופניהם של ההולכים היה לכיוון בית הכנסת.

פשפש פתוח בשער אפשר לבאים להכנס אל החצר הגדולה.המון אנשים כבר התקבצו. כולם הכירו את אבי וברכו אותו. אני, הייתי כל כך גאה שאת אבי כולם מכירים. מכירים ומברכים "א גיט יאר רעב מוישה, בשנה הבאה בירושלים הבנויה". את מחציתו הראשונה של המשפט הבנתי את המחצית שניה בכלל לא.

הגדולים האלה מדברים דברים לא ברורים, חשבתי לעצמי. סוף התפילה אשאל את אבי מה הם אמרו.

עליתי עם אבי את 5 המדרגות הענקיות אל דלת הכניסה של בית הכנסת. רחש נשמע מבפנים. אנשים לבשו טליתות. החזן לבש בגד לבן ועל ראשו מצנפת. ידעתי שהיום הוא ערב חג, הכל היה כל כך חגיגי, כל כך אחר, שונה.

אמי עלתה לעזרת הנשים. התישבתי על ברכיו של אבי והתבשמתי מהאווירה ומהרחש. התפילה החלה. אבי פתח את המחזור ואני "עקבתי" באצבעי כאילו אני קוראת. אף פעם לא היתה האצבע במקום הנכון, אבי העביר דף כשאני עוד הייתי במחציתו. כל הגברים עמדו ושירה אדירה מילאה את ההיכל. הצלילים היו ערבים לאוזני. אבי שר עם כולם. אהבתי לשמוע את שירתו. לא הבנתי אף מילה אך זה כלל לא הפריע לי.

הרמתי עיני אל עזרת הנשים, כמה אהבתי להביט על ציורי הקיר והתקרה. היו ציורים צבעוניים ומנורה מפוארת ומבריקה וארוכת שרשרת השתלשלה מהקרה הגבוהה גבוהה. יכולתי להביט על הציורים עד בלי די. לא אחת חשתי איך המלאך נושא אותי על כפיים לתוך אחד הסיפורים שהיו שם. היה כה נעים ורך ומרגיע לחוש את כפות ידי המלאך. אז ראיתי את אלוהים, איש זקן זקן עם זקן לבן ארוך ועליו סדין לבן. על רגליו היו לו סנדלים של רצועות וכיסאו היה בתוך ענן. סביבו דמויות קטנות עם כנפיים. דמויות של ילדים שמנמנים עם כנפיים שקופות. ואני יושבת על ברכי אלוהים כמו שאני יושבת על ברכי אבי. ידו לופטת אותי כדי שלא אחליק מהסדין הלבן והוא אומר מילים שלא הבנתי. והניגון היה כה מוכר, והקול היה כה מוכר, לאלוהים היה קול כמו לאבי, והידיים היו איתנות כמו ידי אבי אך זה היה אלוהים כמו שהופיע בציור. סביב אלוהים היו אנשים שאת פניהם לא ראיתי אך את קולם שמעתי. כולם שרו באותו הזמן, ממש כמו כאן בבית הכנסת שלנו.

התפילה כנראה הסתיימה, אבי, נגע קלות בראשי ואמר שכבר הולכים הביתה. הביתה? אבל אלוהים עדיין כאן ואי אפשר להשאירו לבד בבית הכנסת. לא, הוא לא פוחד להשאיר לבד אבל זה לא נעים ללכת ולהשאיר אותו לבד.

כמעט כל האנשים כבר יצאו, הנרות נשארו דולקים וחשבתי שלאלוהים לא יהיה חשוך כי הנרות מאירים ויש המון המון נרות דולקים.

רוח קרה נשבה וכוכבים נצנצו בשמיים.

אבא, מחר נבוא מוקדם כדי שאלוהים לא יהיה הרבה זמן לבד אמרתי לאבי, טוב הוא ענה, נתן לי יד והלכנו הביתה. תמיד התלוו אלינו חברים של אבי, דיברו בלי סוף. לא ידועת על מה. כשהיינו מגיעים קרוב לבית, הינו עוצרים והאנשים יחד עם אבי עוד המשיכו לדבר זמן מה. כבר היה לי קר ברגליים ונכנסתי הביתה.

הבית היה מואר ואווירת חג מיוחד היתה באוויר. אבי נכנס ובירך אותנו "א גיט יאר א גיט יום טוב" פשט מעילו, נטל ידיו והתישב לשולחן. ברך המוציא נתן לכל אחד חלה טבולה בדבש והחג החל.

עברו שנים, שנים רבות. בית הכנסת כבר לא קיים. גם הורי כבר אינם אך אני עדיין זוכרת ומתגעגעת לקולות ולשירים ולאלוהים שהיה מצויר על התקרה כשמלאכים צחורי כנפיים סביבו.

היו ימים אותם אני אזכור.