גלגולו של גיל

תמיד הייתי זקנה ותמיד הייתי הכי צעירה בקבוצות יחס בריאותיות.

בגיל 14 אובחנה אצלי מחלת לב. ככה במפתיע. עד גיל 18 עברתי שני ניתוחי לב ושני צינטורים. חוויות לא פשוטות. הייתי מאושפזת במחלקות של מבוגרים והייתי צעירת המנותחות. נדמה לי שהסתכלו עלי כשונה ומסכנה.

אחרי שעשו לי אוברול בגיל 18, זכיתי לשנים רבות של יציבות בריאותית לבבית. עד לפני שנה. אז התעוררו קצת צרות מחדש ואני לוקחת תרופות של "זקנים" ונמצאת בין זקנים. לא שזה מפריע לי, אני אוהבת אותם (אותנו המון). הרבה פעמים אני שומעת: " את? פרוקור וקומדין? זה תרופות לאנשים מבוגרים מאוד.."

עד לא מזמן הייתי ממש צעירה. צעירה ואנרגטית, צעירה ומלאת שמחת חיים, צעירה וליצנית עצובה, צעירה וגיבורה ופוליאנה וצעירה שמתבוננת בתהליכים. שמה לב לכל נקודת ציון.

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה ממש הבנתי שאני כבר לא צעירה, שאני כבר מבוגרת. התנדבתי במוסד כלשהו ואחד המתנדבים המבוגרים אמר לי כך: 
" את יודעת? את דומה מאוד לאיזו אישה צעירה ויפה, מאוד מיוחדת, שהייתה עוברת מידי יום ברחוב איקס. היא הייתה כל כך יפה, את כל כך דומה לה..."
" אתה מתכוון אלי" אמרתי לו " זו אני שעברתי מידי יום ברחוב איקס" וההכרה הזו חדרה באבחה אחת אל תוך לבי.  אני כבר לא אני שהייתי פעם, אני כבר אחת אחרת, או שמא אני אותה אחת רק עוד יותר בוגרת? 

אחר כך הגיעו הקמטוטים הקלים מתחת לעיניים וגם קצת עיגולים שחורים, מטאבוליזם שמשתנה ואני כבר לא דקה ושברירית, אני עגלגלה וסקסית ו.. פתאום מטפלים בי אנשים צעירים.

אני כבר לא הצעירה שטיפלה כ-20 שנה ביחידים, זוגות, משפחות וקבוצות. רוב העולם כבר צעיר ממני [אפילו שזה אולי לא נכון סטטיסטית]. רופאת המשפחה שלי צעירה ממני, והקרדיולוגית ורופא השיניים וטכנאית הרנטגן. הם כולם כולם צעירים יותר וצריך לתת בהם אמון ולקוות שהגעתי לטובים שבהם.

עד כאן לשבת הזאת. שיהיה שבוע נפלא לכולם.