מכירים את "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית"?

הכרתם את ספריה של רות אלמוג? אני לא.
השבוע נפלו לידיי שניים מהם - "זרה בגן עדן", שיצא לאור ב-2008 ו"החיים, שנים עשר סיפורים ונובלה", שיצא לאור באחרונה. שניהם בעריכתו של עורך ותיק ומוכר, יגאל שוורץ. הוא מוכן לחזור על עצמו בקלות ובגבם של שני הספרים כתב הערכה מאד חיובית ובסיומה חזר אותו הכינוי לרות אלמוג - "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית".

רות אלמוג, ציירת. ציור השער - מעשה ידיה
אלמוג היתה עורכת משנה של מדור תרבות וספרות בהארץ וממשיכה לכתוב בו טור קבוע. העיתון לא זנח אותה ופרסם שלושה מאמרים בזכות ספרה האחרון, "החיים". זה קידום מכירות לא רע, ולמרות זאת לא מצאתי את שמה ברשימת רבי המכר, שפירסם העיתון במדור "ספרים". אבל קראתי את שני הספרים והם נידונו (ברותחין) בבוקלאב שקיימנו בשבוע שעבר.
בשיחה לא שמעתי התלהבות מן הספר "זרה בגן עדן", אבל הייתה ביקורת בינונית עד חריפה. לעניות דעתי, שני ספריה של רות אלמוג אינם מעניינים במיוחד. יש בהם חזרות רבות על עובדות, שהיא מפרטת, שבה ומפרטת. בספרה היא סוקרת ביקור בערים שונות בגרמניה, מולדת הוריה. הסקירה לא מעניינת את מי שלא הגיע משם ויש בה הרבה מאד פרטים ופרטי פרטים לא חדשים על השואה ועל ההיסטוריה של הערים הללו. אני משוכנע, שהמעוניין ימצא בגוגל את מלוא חפצו ואיש לא לוקח לידו ספר קריאה כדי ללמוד את המידע הזה.
ליקויים דומים מצאתי בספר "החיים". נראה לי, כאילו חסרה יד של עורך בשני הספרים הללו. האם בעל "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית", גם קרא אותם?
אחת משלוש הביקורות שקראתי בהארץ, של עומרי הרצוג, היללה ושיבחה את הספר "החיים". על כך הגיבה באינטרנט אורית שוחט, שבעבר כתבה בהארץ: "הבושה היא לכתוב ביקורת שאין בה קמצוץ תוכן. בלה בלה בלה ועוד בלה"...
מאז ומתמיד ידעתי, שסופר מצליח עלול להיות עורך ספרותי חלש ומאידך, עורך מצליח יכול להיות סופר חלש. כעת יש הוכחה ברורה. או שאני, כעורך ותיק ולא מוכר, קורא חלש...
אמר הסופר:
תמיד יותר קל לי לכתוב כשאני כועס.
אמר המבקר:
תמיד יותר קל לי לבקר כשאני כועס.
בחינה לאור פנס
לנכדתה של ליאורה, תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים, הייתה בחינה באחד מימי החורף הקרים. לפתע, באמצע השיעור, כבה האור בכיתה בגלל הפסקת חשמל כללית באזור.
התלמידים שמחו שהבחינה תידחה והם יזכו בשיעור חופשי. אבל המורה התעשתה מיד והורתה לכל תלמיד להוציא את הסלולרי שלו ולהדליק את הפנס כדי להשלים את הבחינה לאורו. וכך, לאור פנסי הטלפונים, קיימו התלמידים את חובתם.
סיפרה הילדה את המקרה לסבתה וזו השתוממה: "לכל ילד בכיתה יש סלולרי?"
- "נו, סבתא", השיבה הנכדה.
לאור זאת, נותר לי לומר: מה היה הציון בבחינה - לא סיפרו לי. אבל אולי אקבל בווטסאפ...