הג'ינג'י המופלא

וון שכר חדר באנגליה , שם התאהב באורסולה, והתוודה בפניה, הדם עלה לפניה ולצווארה, היא צרחה אינך אלא בור ועם הארץ, היא סיפרה זאת להוריה, והם אילצוהו לעזוב את הבית.

כעבור מספר חודשים התחתנה עם ארוסה, היא הופיעה על המדרגות ולצידה איש גבוה ודק, הקהל הטיל עליהם אורז, כולם צהלו, וינסנט חמק עדיין ראה אותה נעולה בחיבוקו, דבר מה התנפץ בליבו הקסם פג, ארז את מטלטליו ועזב.
הוא היה ממשפחה עשירה, דודיו היו כולם אנשים אמידים, וינסנט החליט להתמסר ללימודי דת, הוא התידד עם המדריך שלימדו לטינית ויוונית, במשך שנה השקיעו בו דודיו כסף רב, האם יהיה למטיף? האם יהיה כשלון ? הוא היה הכבשה השחורה במשפחתו, כעבור שנה באמסטרדם קבל מנוי זמני, באד המקומות הניחדחים ושכוחי האל בבלגיה.
בתור מטיף הוא נשלח לבורינג, עיירת כורים עניה. כאשר ירד מן הרכבת קבלו את פניו כמה עצים נבולים, ושחורים מעשן, גדרות קוצים ערימות אשפה ואפר, מקום קודר, שומם ועזוב,מגורי הכורים היו צריפי עץ קטנים, בני חדר אחד, רצפת חימר אזוב מציץ מהתקרה, וכמה שקים קרועים    תחובים בין הקרששיחם כנגד הרוח.
הכורים חייבים היו לעבוד במכרה עירומים, אוויר פחם וגז מורעל היה באוויר, בעת כריית הפחם, כרעו על ברכיהם, מפאת חוסר מקום לעמוד זקוף. בגיל 20 יש לנו קדחת, ובעיות עם הריאות אמרו, ובגיל 40 אנו מתים משחפת.
הם היו חסרי השכלה אך זריזזים ופקחים בעבודתם הקשה, חזקים ברוחם ורגישיחם, רזים וחיוורים עייפים ומותשים, את קרני האור ראו רק ביו א' וינסנט אהב אותם. הוא עבר יום יום בבתיהם, מביא להם חלב חם, זוג גרביים  או שמיכה, וסעד אותם כאשר חלו בטיפוס, ובקדחת ממארת. נשא דרשות והתפלל עבורם.

לראשונה בחייו  מצא עבודה והיה גאה מאד, הוא קבל 50 פרנק לחודש והוציא את הכל על הילדים  והמבוגרים שחלו, על המשפחות שלא יכלו להרשות לעצמם  אפילו את מצרכי המזון הפשוטים, זה מה שכבש אותי, אישיותו הרחומה והאצילית, אחת הכורות הביעה את שחשבו רבים, עיניה מעורפלות ופיה רועד,     מסייה  וינסנט חיי היו כה קשים  שבדרך איבדצי את אלוהים, אתה השבת לי אותו.

כאב אותם, סבל איתם והתמסר כל כולו לקהילה. היתה לו מיטת עץ קטנה, תנור משומש, מגן בפני כפור עז שלגים ורוחות בלתי פוסקות.  בכספו קנה מצרכים לנזקקים, מותש מחוסר תזונה, ראשו סחרחר מקדחת שנשא עימו בשבועות האחרונים,כמעט איבד את הכרתו.
היו תאונות במכרות, נלכדו מבוגרים וילדים שנכוו כמעט למוות, קרע את גופיתו     וחולצתו , מרח אותם בשמן וחבש את הילדים. 37 איש מצאו את מותם, לחחיו שקעו עיניו בלטו,    וזקן אדון ומלוכלך כיסה את פניו.
הוא לא רצה להיות יותר מטיף, אם יש דלות ועוני, כאב וסבל שכזה, אין אלוהים, יש רק תוהו ובוהו  אומלל נטול מטרה, אכזרי ומייסר.
תקופה ארוכה היה ספון בתוך ביתו, לא הלך למיסה ולא נתן דרשות, את הכרים אהב, נכנס ויצא בבתיהם, אך במקום ספר תנך נשא עימו          נייר וכלי ציור, הוא צייר את הילדים המשחקים,    את הנשים הרוכנות על התנור, את בנין המכרה על ארובותיו הגבוהים, ואת השדות השחורים. אביו ואחיו המשיכו לתמוך בו, כעבור זמן מה חסזר לאמסטרדם.
הוא המשיך לצייר ברצף, אך היה חסר פרוטה,       את כריסטין יצאנית בודדה, הכיר בבר והזמינה לכוס יין, סיפרה פעמים אני זונה ופעמים אני כובסת גרה על ילדדיה אצל אימה. עינה היו נוגות אך היה בהם עוז רוח.
היא  ביקרה בביתו לעיתים קרובות, והפכה להיות המודל שלו.,לעיתים לנה אצלו, בראותו בבוקר באור העמום                         עוד אדם לצידו, תחושת הבדידות נעלמה, רצה להינשא לה, אך היא את ציוריו ואת עוניו לא הבינה.
בין אם צייר דמות אנושיתץ, או נוף, הוא הביע צער עמוק ולא תוגה רגשנית. הוא ידע שבעיני העולם הוא לא יוצלח, יוצא דופן וחסר מעמד בחיים. אך הוא המששיך לצייר בקצב מטורף, יצא הוא לצייאר בגשם,          בערפל ובסערה, הגשם חילחל לתוך עצמותיו, חול חדר לעיניו ולאפו, אך הוא נהנה מכל רגע.

מאד הושפע מהטבע, אהב את האדמה ואת האיכרים, התידד עם האורגים, שהיו אנשים פשוטים שמשאתם היתה להרוויח מספיק כדי    לקנות תפוחי אדמה, אהב את האנשיחם העמלים הללו וציירם שוב ושוב

אחיו תאו שאליו היה קרוב מאד, התגורר בפריז , קבל ממנו כסף אחת לחודש, תאו הזמינו לבא אליו לפריז. בתקופ היותו בפריז הכיר את כל הציירים שלימים  הפכןו לאלמותיים, מונא, דגא, פיסרו, גוגן, טולוז לוטר, ועוד.
תאו עודד אותו ואמר לו חוץ מהצבע והאור אתה אימפרסיוניסט, מהיום הראשון שלקחת עיפרון לידך ידעתי זאת, הבט בקווים שלך אים אף קו מדויק, מעהיר את הכל דרך המסננת האישית שלך, וזה נקרא להיות אימפרסיוניסט.
וון גוך היה אדם ישר, כאשר שאלו אותו קולגות לגבי ציוריהם, אמר את האמת מבלי לייפות אותה. כאשר שבע את פריז וצייריה, אמר לתיאו אני לא צייר עירוני, אינני שייך לכאן, אני צייר איכר, רוצה לחזור אל שדותי, לטבע,  להרגיש את השמש החמה, שורפת בתוכי הכלך חוץ מאשר את תאוות הציור. אהיה מאד בודד בלעדיך אמר תיאו, אך אני יודע שאתה חייב ללכת.
הוא הגיע לארל תוך שבעה ימים השלים שבעה ציורים גדולים. הזדרז כאילו אצה לו הדרך, הכסף שתאו ששלח אזל במהירות,  ארבעה ימים בהם חיכה לכסף, ש תה 23 ספלי קפה, ככר לחם שניתנה לו בהקפה, הוא הירהר בכל אותם ציירים חולים ועניים, דחויים ובזויים, אכולי רעב וייסורים עד יומם האחרון. מה פישעם? מדוע הם בשולי החברה?
כאשר קבל מגוגן מכתב שהוא חולה וחסר פרוטה, הזמינו מיד אליו, כתב לו מכתב אופטימי וסיים אנחנו נצייר נטבון את ציורינו בשמש ובצבעם נאיר את העולם, ליופיו המסחרר של הטבע.

וינסנט לקח את גוגן לסיור בעיר דרך כיכר העיריה, במורדות השוק שבשלוי העיר. האידיליה נגמרה מהר מאד, הם רבו על דברים קטנים וגדולים,ציורים שוון גוך אהב גוגן בז להם, הם היו חלוקים על כל פרט, כל אחד נלחם על דעותיו עד כלות, חילופי הדברים היו טעונים במתחרב. אתה מעתיק את הטבע אמר גונן תעבוד מהראש, ספונטני, ציור זה דבר מופשט, אין בן מקום לספר סיפורים, אם אתה רוצה להטיף וינסנט תחזור לכנסיה.מה אתה מפיק מהטבע שאל וון ? אמנות קישוטית ענה גוגן, אם זה מה שאתה מפיק תחזור לבורסה, אני מפיק תנועה ואת קצב החיים והמשיך כשאני מצייר תפוח רוצה אני שאנשים ירגישו את הלחלוחית של התפוח מתוך הקליפה, את החרצנים שבלב הפרי, החותרים לצאת ולהבשיל. כשאני מצייר את הכרם, הענבים הללו עלולות להתפוצץ ולהתיז לך ישר לתוך העין, כשאני מצייר פנים של אדם, אני רוצה שירגישו את זרימת חייו, את כל מה שהוא ראה, סבל ועשה, כשאני מצייר איכר בשדה, אני רוצה שאנשים ירגישו איך הוא זורם לתוך האדמה.
בבקורו של יום רגיל הגיע גוגן, הוא ראה קהל רב מתגודד לםפני הבית, הוא רץ, הדם הכתים את המדרגות, מגבות רטובות פזורות, וינסנט היה עטוף בסדינים מכורבל, דמותו חיוורת וחסרת חיים.
תאו בא לבקרו חונק את דמעותיו, יש לי חדשות טובות אמר, הכרתי בחורה בשם יוהנה, אתה אוהב אותה שאל וינסנט? שש.... אסור לך לדבר אתה צריך לנוח,הייתי כה בודד בלעדיך אמר  וינסנט,

למה עשית זאת שאל הרופא? אתה לא היית נורמלי, אבל הלא שום אמן אינו נורמלי.אנשים נורמליים אינם יוצרים יצירות אמנות. וינסנט שתק. אנשי ארל היו משוכנעים שהציור מוציא אדם מדעתו.
כאשר יצא לרחוב, הציצו אליו כולם העירו הערות לגלגניות, בשום מסעדה לא הותירו לו להיכנד בדלת הראשית, ילדי ארל התקבצו לפני הבית הצהוב, יייצרו משחקים כדי להתעלל בו, וצעקו ג'ינג'י משוגע, וינסנט ניסה להימלט מהם, אך הם רצו אחריו ו מיום ליום מספרם גדל, תן לנו את האוזן השניה צרחו, הג'ינג'י המופרע את אוזנו קרע, תצעק לו עד מחר הוא לא ישמע דבר. הסתלקו מפה צרח, הרים את הכיור מהשולחן   והעיף אותו למטה, בכל מה שנתקל בחדר העיף אחרי שרוקן את החדר, עמד נרעד ואז צנח ונפל.

הוא ניסה לעבוד אך לשווא, כל מה שרצה לצייר כבר צייר, את כל מה שרצה לומר כבר אמר. הטבע כבר לא עורר בו להט של יצירה .הוא ידע שהמוטב שבו כבר מת. הוא לקח את האקדח, נשא פניו אל השמש לחץ על ההדק וצנח ארצה, טמן את פניו באדמה שכה אהב, כרגב אדמה החוזר אל חיק אמו.

הרופא אצר ינסנט מסכן מה עשית לך? צריך להודיע לתאו, הוא שכב בעינים פקוחות ממלא את מקטרתו. תאו הגיע נפל על ברכיו לצד מיטתו, נטל את וינסנט בזרועותיו, כיחלד קטן לא היה מסוגל לדבר, אין תקווה אמר הרופא, אינני יכול להוציא את הקליע.
כל הלילה הם דברו על ילדותם, על הכפר על המשחקים המשותפים, כן כן העבודות שלי, סיכנתי את חיי בשבילן. שקט כפרי עמוק שרר בחדר, זמן מה אחרי השעה אחת אמר וינסנט הייתי רוצה למות עכשיו תאו, כעבור דקות אחדות עצם את עיניו, תאו חש כי אחיו נפרד ממנו לנצח, כמה טראגי, איזו אהבה שררה בין שני אחים אלה. תאו היה נשמתו התאומה.
שישה אנשים הלעו אחרי המרכבה, תאו לא יכול היה להספיד, רק גאשה אמר אנו חברים של וינסנט הוא לא מת הוא יחיה תמיד, כמה צדק. היופי שהוא יצר יהיה תמיד          ויעשיר את העולם. הוא היה ענק, צייר גדול פילוסוף  גדול , הוא היה ענק, נפל על מזבח אהבתו לאמנות, תאו ניסה להודות לו אך הדמעות חנקו אותו.

תאו נסע לביתו, אך האבידה לא הניחה לו יומם ולילה, לבו לט עמד בזעזוע, הוא נפטר בתום שישה חודשים ממותו של אחיו.
יוהנה אשתו לקחה את גופתו וטמנה אותה ליד אחיו,היא קראה בתנך בספר שמואל ב' בחייהם ובמותם לא נפרדו.
התמקדתי יותר באישיותו  ולא בציוריו, צניעותו הזדהותו עם האדם החלש מוכה הגורל, התחברתי אל אישיותו שכבשה אותי . היכן ישנם ענקים כאלה  היו ם?