רצח האחות (קהילת דילמות במשפחה ובחברה)

מצטער, אני עייף מידי, הולך לישון, דקה לא מספיקה, אתן האחיות, בדיוק כמו כולם,



בהכללה, אינכן טובות מאף אחד אחר, לא בשכל, לא בנשמה, לא בגוף ולא ברגש.



לא מוצא חן בעיניכן - עזבו את המקצוע שלכן. אם אתן נשארות - חובתכן למלא את



חובתכן בצורה המיקצועית ביותר שאתן יכולות. לא נותנים לכן, שנו את המצב. אינכן



יכולות לשנות את המצב? שאלו את עצמכן למה, ואימרו לקהל. אם אתן אומרות שאתן



לא יודעות למה - אתן שקרניות, פחדניות או מטומטמות. בהכללה - כולם בארץ במצבכן.



חייתי אחיות מאז לידתי, אמא שלי היתה כזו, היא גם היתה ד"ר לסיעוד, שלימדה דורות



מכן, ואתן, בזיקנתה, גרמתן להפיכתה לצמח, בשל התרשלותכן, ובמצב זה מתה כעבור



מספר חודשים. יש לכן סיבות, חוסר כוח אדם, כסף, אוכל, מיטות וכיו"ב גורנישט - רצחתן.



ומפני שידעתן ואתן יודעות את מצבכן, אתן שותפות למצב, ועל פי מילון אבן שושן, מפני שאתן



יודעות אתן שותפות, ומשום ידיעה ושותפות זו - מעשיכן מוגדרים "כוונה תחילה".



בסתימת פיותכן, אתן שותפות לשחיתות הרופאים, לצידם אתם עובדות. כל מערכת הרפואה



מושחתת, ואתן כלולות בה. כל החברה פה מושחתת, ואתן כלולות בה, ואתן שותפות



לרצח חברתכן. כשתבינו שאתן בדיוק כמו כל אחד אחר במדינה הזו, אולי תכירו בכך



שאתן חוטאות, לא רק לעצמכן, אלא גם לאחר, תתקרבו למה שהאדם צריך להיות.



איש רפואה, לא רוצה להיות מאושפז במתקן רפואי, מפני שהוא מכיר את הגועל שבו,



והגועל הזה, הוא אתן, והרופאים, ואני, והחברה, ואתן כמו כולם, מטומטמות, ולכן תמשכנה



במצבכן הנוכחי. כסף לא יעזור לכן, כי השכל שלכן דפוק, ולא תדעו מה לעשות איתו, אז



סיתמו את הפה, ותנו לישון.



                                          כל הזכויות שמורות

                                            (ההמשך בחלום)







 

קראתי את הפוסט האומלל שמבזה את מקצוע האחות והחברה.

כאדם שאיכפת לי מהחברה, מאנשים בה וכבת לאחות מסוג אחר מאלה שחושבות

 שעצם בחירתן במקצוע הזה, הופך אותן לקורבנות,לקדושות מעונות.

ולא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! 



קודם כל הכינוי "אחות רחמניה" -אינו לעניין.

מאחות טובה בכל תחומי המקצוע. מתבקש שתהיה קודם כל אדם ערכי וכמובן שתהיה:

מקצועית. מסורה\יעילה ותעשה עבודתה נאמנה.

.כפי שמתבקש מכל מקצוע שעובד עם אנשים/ ציבור.ובכלל.



 המושג "רחמנות"-  מבזה הן את האחיות ואת החולים,ממש לא לעניין ולא תורם לשום דבר.

גם כשהוא מתייחס לאחיות המרחמות.....על עצמן.

ומעבור לכך הפוסט האומלל.ואני מסכימה עם קודמיי שהגיבו כפי שהגיבו.

הפוסט הפאטתי נראה כעיני , 

וכבת לאחת מהאחיות הטובות לכל הדיעות , שמילאה בעבודתה פונקציות מגוונות. מחדר ניתוח\ מיילדת.

ובמרבית חייה כאחות בריאות הציבור+ מנחה של אחיות ורופאים. +אשת איש

ואם .

מעולם לא שמעתיה מפיה תלונה בכיה, או יללות על ה"קורבן" שנאלצה להקריב למולך המקצוע,

 החברה ה" דפוקה",החולים וכו'. זה ממש לא היה מבחינתה לעניין.



היא תבעה מעצמה להיות במיטבה ומעבר לכוחותיה ( בחירה שלה)- היא לא

ציפתה להכרה  או למדליה... ואיני רוצה לספר על מעשיה  בתגובתי, אלא להדגיש

ששמה שעשתה היה מתוך רצון וידיעה שזה מה שצריך להיעשות בחברה בה חיינו.



אם האחיות מצפות לרחמים פריבילגיות סימפטיה. =שיבחרו בדרך אחרת.או שישבו בבית ,שישקיעו בבורסה

ולא ב"מורסה".

הפוסט המקומם אותי.נתפס על ידי . כעיוות, כתת רמה.

כמשהו פופוליסטי, שתופס טראפ על טראגדיה ומשתמש בה.



המשפט שהכי קומם אותי בפוסט הנ"ל:" אין לי חיים,אין לי משפחה אין לי חגים"...................................

מה זה נחרטה הזה???

כל מי שבוחר במקצוע , ומקצוע האחות אינו צריך להיות ברירת מחדל!

בוחר בדרך ואורח חיים שמפרנס אותו אך הוא גם ייעוד.



ומה? כל המקצועות ומשלוחי היד האחרים אינם תובעים מהאדם כאדם לתת את המיטב?





אמי הייתה אחות מהדור הישן.  כשהגיע לארץ כתיירת מקנדה ב1933.ראתה כי טוב

יש מה לעשות.ונרתמה לעבודתה.

  את עבודתה  בארץ,החלה בבית -חולים לשחפנים בצפת. הייתה אחות חדר ניתווח ראשית בבית חולים בתר ז"ל שבחיפה.

כשצפורה לאסקוב, (בין היתר חברת כנסת של אחדות העבודה) \שמעה שישנה בחיפה אחות שלמדה באונ. טורונטו

קנדה את המקצוע"בריאות הציבור"

ציפורה לאסקוב, פנתה לאימי לגייסה להקמת תחנת טיפת חלב בחיפה\ ברח' קיבוץ גלויות.

ומאז אמי עבדה כאחות בריאות הציבור,

בטיפת חלב בתי ספר ונתנה הרצאות לאחיות ורופאים בנושאים כבריאות הציבור ורפואה מונעת.

זה היה הרקע לעבודתה וחייה -עד צאתה לגימלאות.



אני יודעת וחוויתי זאת כל חיי כביתה, שמקצוע האחות =לא רק שלא היה בשבילה תחליף לחיים!

הוא היה החיים עצמם. 

אני לא זוכרת אותה ממררת ומקטרת על מר גורלה ...

בפעם היחידה שראיתי שאינה יכולה להסתיר את בכייה -היה כשנלחמה מלחמת 

מתישה, עם הרשויות שהערימו בפניה קשיים,

זה ארע, כשראתה כהכרח להקים  בבית הספר בו עבדה כאחות מסעדה.

מסעדה לילדים שבאו מהמעברות ולילדי אמהות עובדות.

שבשל נסיבות חייהם -לא זכו לארוחה חמה ובאן לביה"ס

 עם קיבה ריקה ובגדים רטובים מהגשם..

ןהרשויות כמו החברה תקעו ליוזמות שלה מקל בגלגלים

אך היא לא ויתרה! ובסוף ךשימחתה ( ולמורת רוחי כילדה )- קמה המסעדה.

החברה הייתה כבר אז נהנתנית רקובה ואנוכית.

אמי הייתה לוחמת. וראתה במקצועה כלי מבורך לנסות לתקן את 

עיוותי  החברה.

כשחלתה כשנדבקה בדלקת קרום מוח, והייתה במצב בין חיים ומוות בבית החולים רמב"ם בחיפה.

הנשים, האמהות שטופלו על ידה בטיפת החלב ברח' קיבוץ גלויות, שעלו ארצה מסלוניקי

עמדו, במשמרות מחטץ  לבית החולים\ קראו " תהילים" והתפללו לחייה ובריאותה.



סיפור זה נודע לי מחברותיה האחיות,לאחר מותה ועוד סיפורים על אמי שהיא,

בחייה, מעולם לא ראתה צורך לספר על עצמה,

בודאי לא ראתה במקצועה -הקרבת קורבן אישי ,או קיפוח, או סיבה להתלונן על מר גורלה... 



 המקצוע פירנס אותה גם כלכלית ,אך גם נפשית.



כשפרשה לגימלאות, נתתי לה את הספר " שיחרור האישה לאן"- היא צחקה ואמרה 

בפשטות:"אבל אני אישה משוחררת מזמן, כמעט כל חיי עשיתי מה שאני רוצה.

והיא רצתה לעשות ולתרום את מיטב הידע והכוחות שבידיה לטובת העשייה המקצועית 

 של האחות. כשבעדיפות ראשונה עמדו לעיניה: החולה, בריאןת הציבור ורפואה מונעת.

רווחתה הייתה חשובה אך בתנאי שעבודתה תיעשה נאמנה.



בשנתה האחרונה , כשאושפזה במח. גריאטרית בבית החולים "כרמל" בחיפה.

 קצת מבולבלת והיו לה הזיות.היא  גילתה לי בסוד:

" זה חשוב מאוד. צריך לספר למשרד הבריאות.

האחיות מגן החיות ,יושבות בחדר האחיות. ושותות את האמפולות של החולים ומשחקות קלפים.

קצת נבהלתי מהדברים האלה. לא ידעתי אם היא מתלוצצת(היה לה חוש הומור משגע)

או שאולי קצת התבלבלה.מאידך,

 ראיתי את האחיות, לפעמים מחפפות, צועקות על החולים ועל כל העולם. מקשקשות 

כמובן שהיו גם אחרות . אך הן היו יוצאות מהכלל שלא העיד על הכלל. 



לדאבון הלב, היתה בדבריה הגזמה-אך גם אמת

מכאיבה.



נ.ב

שנים רבות, לאחר מותה חיפשתי את חוברות" האחות" שאימי נשתתפה בכתיבה , תירגום .

ועריכה. 

פניתי לאהובה לאסקוב שהייתה אחות  בהנהלת קופת חולים (בדימוס)ושאלתיה

לגבי החוברות של " האחות". 

היא היפנתה אותי לאחות הותיקה מאותו דור- לאה צ.(אימו של עמיר)

שבאותה העת כבר לא הייתה בין החיים.

נרא ה לי שגם אמי אילו הייתה קוראת את הפוסט הייתה מתקוממת 

או מתהפכת  בקיברה.





 

לסימה

לגבי הערותייך לגבי דרך ההתבטאות של עמיר.

עמיר דיבר מתוך כאבו והאיכפתיות שלו על מה שנעשה בחברתנו היום.

ןמאידך,

כאבו האישי כשזה נוגע בציפור הנפש.אימו ז"ל.



ואני. מוקיעה את הפוסט המתבכיין והמבזה את מקצוע האחות והאחיות. נקודה.

חשבתי שכפסיכולוגית את אמורה מטבע מקצועך לגלות יתר הבנה לנפש האדם  ולנישמתו.

 

לסימה רביד, ושירה מור,



עם כל המיוחדות שבכל אחד מאיתנו, כולנו מנסים שלא להיפגע מהמציאות



בה אנו חיים. עם זאת, אנחנו מחויבים, לנהוג בדרך, בה נוהגת החברה, בה אנו



חיים, אחרת לא נחיה. והחברה בה אנחנו חיים כיום, בארץ, הינה חברה מושחתת



ביותר. לגבי רובינו, זה דבר בלתי נתפס, מפני שהחברה היא חיינו, ואנחנו בנויים



להגן על חיינו. שחיתותה של חברתנו, באה לביטוי, בכל מימדי החיים, ואם תוכלו



להוכיח, עובדתית, שאין הדבר כך, נראה לי שתהנה זכאיות לפרס ישראל. אמנם



אדם אחד ביצע את רצח האחות, אך ניתן לומר, שמאות אלפים ויותר, מתו בבתי



חולים, עקב התרשלויות וטעויות, של רופאים, אחיות, יצרני תרופות, תחזוקה



ירודה של ציוד רפואי, תכנון וביצוע ירוד של ניהול מערכות רפואיות, ועוד הרבה



כיו"ב. בהחלט לא נעים, אך זו המציאות, ואנחנו כחברה אשמים בכך. אשמים



בכך מפני הסיבה היחידה, שאינינו משנים זאת, ואנחנו יכולים לשנות זאת.



אנחנו, החברה, קובעים איך תתנהל הארץ. ההנהגה הינה בסך הכל נציגה



שלנו, והיא מייצגת אותנו, בדיוק כמו שאנחנו. אתן וודאי מודעות לעובדה,



שגם אם יש חילופי שילטון - שמאל ימין שמאל, למעלה למטה, צהוב אדום 



ירוק, אנחנו תמיד שומעים ואומרים "שום דבר לא הישתנה". זו אינה אמירה



שלאחר יד, אלא אמת צרופה, ואמת זו אומרת במילים אחרות, את שציינתי



קודם לכן, מי שאחראי על הכל היא החברה, והחברה היא אנחנו, אתן ואני,



ואחרים כמונו, כולנו. זה שהסיגנון שלי אינו לדעתכן, בהחלט מקובל עלי



ומשמח אותי. מה שמצער אותי, הוא שאינכן יכולות לסתור את תוכן דברי,



ולהוכיח סתירה זו, בהוכחות מהשטח. אנחנו חיים, בהכללה, בשטח מושחת



ומזיק. היו נא בריאות, אתן ואהוביכן. אני מקווה שלא תהו, הבנה שונה



מהבנתכן היום, מכיוון שתהא זו הוכחה, לכך שמה שכתבתי, מאד נכון.



שבוע טוב לכן.