הטקס ביד ושם לכבוד הנשיא טראמפ

לאילאיל,



            המצב בארץ, ויחסו לאוכלוסיות אלו או אלו, נובע מיחס החברה בלבד. היא המתירה



קיומו של מצב זה, מתוך רצונה להמשכו. כל המילים היפות, שהחברה משתמשת בהן, בטלות



בשישים, מפני שאינה נוהגת לפיהן. החברה היא כולנו (את ואני כלולים).



 

לא מסכימה אתך בעליל.

החברה הישראלית עושה לא מעט גם למענם וגם לאוכלוסיות נזקקות אחרות.

הממשלה לא יכולה להטיל את עיקר המשקל על החברה.! יש לה מחויבות כלפי אזרחיה בכל התחומים.

אתה ואני יכולים להעלות מודעות לעוולות כאלו ואחרות. גם בכתיבה וגם  במעשה.

אינני יודעת מה אתך, אני עושה בתחומים שחשובים לי כמיטב יכולתי.

טקס יד ושם. אילאיל.

אם מותר לי לומר דבר מהתרשמותי, האינדיוידואלית. אילאיל היקרה.

ראשית שלא יהיו אי הבנות, או סילוף דברי. דעתי שניצולי השואה, החברה והממשלה, עלינו לשאת אותם על כפיים. לדאוג לרווחתם, לספק להם כל צורכיהם הכלכליים  והתרבותיים. פיצוי לסבל הלא יתואר שהם עברו.

 אינני בטוח שהממשלה ומשרד האוצר, לא מתקצבים בסכום (אולי לא מספיק?) את הלישכות, או גופים המטפלים בניצולי שואה.

לכן לא מקובלת אמירתך הקשה: "לנוכח הזנחתם הפושעת, של ניצולי השואה שעדיין חיים בקרבנו בחרפה!"  

זכור לי לפני 40 שנה, או יותר, שירתתי במסגרת מילואים, בצפון, בין עכו לנהריה, סיורים לאורך החוף. חלפנו קרוב לבית הבראה לניצולי שואה. אינני יודע מי הגוף שמימן שהייתם של ניצולי השואה, לפני כל כך הרבה שנים. כלומר כבר אז הייתה מודעות  למצבם.

יש להניח, ישנם ניצולי שואה מנותקים מהסביבה (לא באשמתם) ונופלים "בין הכיסאות", כאן חובתה של החברה הקרובה, לעזור לקשר אותם למוסדות הרלוונטים. (כמו שעמיר ציין: החברה היא כולנו, את ואני כלולים).

לעניות דעתי, לא מתקבל על הדעת שלא קיימת לשכה, כתובת, לטיפול בניצולי השואה, במטרה להטיב את מצבם. כולל דור ההמשך לניצולי שואה.

בריאות ואריכות ימים בטוב, אילאיל היקרה. 



   

לאילאיל,



תודה על דבריך, שאינם רואים כראייתי. לצערי, לא שיניתי את דעתי. השילטון אינו מנחה את



החברה. החברה היא שמנחה את השילטון, בעצם נוהגיה. כל הישויות המרכיבות את



הנהגתנו, הינן מהחברה. בה הם חיים, על פיה חונכו (רובם המכריע), ולכן על פיה נוהגם. אם



החברה תשנה בעצמה, גישות לדברים - ההנהגה תשנה גם - בתוך עמה היא חיה. מזה



שנים רבות, ההנהגה שומטת מכתפיה אחריות בתחומים חבתיים רבים, והחברה מאמצת



זאת, ואולי קצת מצייצת. החברה, שלדעתי הינה חברה מושחתת, מתירה עוולות וכיו"ב, כדי



שהיא עצמה, תוכל להמשיך את שחיתותה ללא מפריע. לאחרונה, יחסית, היננו נודעים על



שחיתויות רבות, במגזרים שונים, ואנו מתייחסים לאותם מגזרים כפגומים עקב כך. אז לא



הוא. המגזרים לא פגומים, כולנו פגומים, ואותם מגזרים פשוט "נתפסו" ושמם עלה. כשחיים



בים של שחיתות, חובה לפעול על פי חוקיו, אחרת השרידות נפגעת. על פי דבריך, לדעתי,



את נמנית על שכבת הביניים, ואני מקווה שכך, ולמעלה מכך, יומשכו חייך. בהכללה, 



האוכלוסיות החלשות משכבתך, חיות בהכרת חיים שונה משלך. החברה מתייחסת אליהן די



בהתעלמות, בגישה שווה להתעלמותה מהאוכלוסיה החלשה של ניצולי השואה. האוכלוסיות



החלשות, חולשתן הכלכלית זהה, והן חיות על פי אותו מטבע. 





 

נדב יקר.

לא הייתי מתייחסת לבית הבראה בשנות ה-70 כאל מחווה משמעותית. 

מדובר בימינו אלו שבו כספים שהתקבלו בעבור ניצולי השואה לא מגיעים אליהם, נקודה!

היו לא מעט כתבות בעינין בטלוויזיה, גיא ואורלי למשל, שנרתמו לכך בכל כוחם, וגם גופים נוספים,

ודבר לא התקדם.

זה חוסר תפקוד של המשרדים הממשלתיים שאחראים לכך. בירוקרטיה בלתי נסבלת וכדו'.

הטקס היום ביד ושם עורר בי כעס, כי מה שבביבי דורש מהעולם, הכרה בשואה וכו, אין הוא דורש משריו, בודאי לא מעצמו.

ואותי זה דוחה! לא מתרשמת מההצגות שלו ושל רעייתו!

הדג מסריח מהראש...  אילאיל.

לדעתי הדלה, 'הראש' היא החברה בהכללה, (מדגיש בהכללה), ולא העומד בראשה, שדמותו משקפת בראי, דמותה של החברה המתנערת מאחריותה המוסרית, לדאוג לחלש, ומוצאת הקלה, להטיל את האשמה על העומדים בראשה, אותם החברה בחרה להנהיג אותה. אז מה לנו כי נלין?

מכבד דעתך שהיא איננה היחידה. בריאות ושלווה אילאיל היקרה. (פרח).

 

. 

נדב

אני מאוד מעורבת בכל מיני מהלכים שמתרחשים פה במדינה, והאמן לי שהשלטון

הנוכחי, גם האופוזיציה, שבוודאי לא חפה מאוזלת יד, מאוד מקשה על גופים וארגונים

חברתייפ שפועלים כולם בהתנדבות, לעשות משהו משמעותי.

קח לדוגמא את וועדות הכנסת, שאמורות לקדם כל מיני עינינים שדורשים טיפול, גם שם יש פער עצום

בין דברת לביצוע.

בעקבות המחאה ב-2011 ישנה הרבה יותר שקיפות, אך הסתאבות השלטון הגיעה לדרגהכל כך גבוהה,

 שהם ממש לא מתרגשים ונבהלים מבקורת.

ראה אנשים כמו סמוטריץ', דוד ביטן, אורן חזן ודומיהם שךא מתביישים בכלל. שהפכו את גסות הרוח שלהם 

לחוזקה. פח!!

אולי מה שהחברה יכולה לעשות כאן זאת הפיכה, כמו במדינות עולפ שלישי. כי הדמוקרטיה כאן עם הכלים שלה, קטנים על 

שחיתות השלטון.

לאילאיל,



האמירה שהדג מסריח מהראש, הינה אמירה נהדרת, כשרוצים לכוון למישהו, עם זאת, בחיים,



"הראש מסריח מהדג", זו המציאות. כל שאת אומרת על הקואליציה והאופוזיציה וגופים מתנדבים,



ודברת וברברת - הכל נכון וחקוק בסלע. עם זאת, ובעיקר, כדבריו של נדב, כל הנ"ל - הינם בבואת



החברה. ועד שזו לא תשנה את דרכה, דבר בשילטון לא יישתנה. הזכרי לאחור בבחירות בהן הוחלפו



מימשלי שמאל וימין וחוזר חלילה. תמיד, אבל תמיד, כעבור כמה חודשי שילטון, נשמעה האמירה



"נו, החלפנו שילטון, ושום דבר לא הישתנה", רבות התייחסנו לכך כעוד אמירה, אך בהסתכלות קצת



יותר מעמיקה, ובראיה יותר רחבה, מובן שבבואת החברה (שלא השתנתה) היא תמונת השילטון.



השאפו למעשייך, ולמעשי דומיך (שירבו), אינו מורה על שינוי משמעותי לטובה, אלא על הצורך בעזרתכם, 



הנובע מהחברה המושחתת שמכתיבה את המציאות בשחיתותה.



שכמותכם, אינם תמונת החברה, אלא חלק זעיר ממנה (חבל אבל כך). כולנו נוטים להביט ולהיות קרובים



לאשר נוח לנו. נראה לי שאני מביט וחי, בזוית הרחבה יותר. 



 

החברה היא בבואת השלטון וההפך... הביצה והתרנגולת... בשורה התחתונה "משהו רקוב בממלכת דנמרק" שקספיר

שמחה שעוררתי דיון. אדרבא שיקומו כולם, בעיקר החברים כאן במוטקה, שרובם ככולם פנסיונרים, חכמים ולמודי נסיון, ויעשו מעשה.

אין זה הוגן לתת ירושה כזאת לדורות הרבים, בגלל שאנחנו נרדמנו בשמירה.

 

לאילאיל,



לא נרדמנו בשמירה - שמרנו גרוע. הדור שלנו ודומינו עכשיו, ובמילה אחת 'החברה', הוא שעשה



ועושים את מציאות הנחווה. אנחנו אלה שהתווינו את דרך ההתעלמות מהחלשים, בהיותנו במצב



חיים נוח יחסי, של "שכבת ביניים" ברת יכולת אישית. היום, כידוע לך, שכבת הביניים הולכת והופכת



לנקרא 'השכבות החלשות', ואותם אנחנו, הפנסיונרים וכו', מוצאים את מקומנו למטה, באותם מקומות



שבמצבנו הטוב, לא הבנו את צרכנו לדאוג. מזה שנים רבות, אני מודע, להרבה דרי דירות מכובדות,



החיים בעוני, או קרוב לו. רבים מילדינו, אינו בקשר קרוב עם הוריו, וכל שרצונם, הוא רכושם, גם במחיר



חייהם. זה לא הבית בלבד, זו החברה, ומי שמסרב לדעה זו, מסרב לראות נכוחה, כי זה כואב, כי זה



כואב נורא. זה ה"אני" המוכר כמרכז עולמנו, שהינו שורש כל רע, תוכנו סביבנו. חובתנו הבן 



שהָאַחֵר צריך להיות מרכזנו, ואז מצבנו יהא מיבטחנו - הָאֲנַחְנוּ נְהֵא.



האמירה אי אפשר, לא פה מקומה, כי את זאת החברה יכולה עשותה. ובהחלט אַלְיָה וקוץ בה,



החברה המושחתת, זאת רוצה המשכה.