סמלים עתיקים בפרספקטיבה מודרנית של עולם האימון

(פסח עבר, הוא עוד ישוב, אבל הסמלים ומשמעויותיהם אקטואליים כל הזמן :)http://palantcoaching.com/he/589-2/
אני זוכר כילד את הפליאה למילות ההגדה של פסח ולשיר הילדים הידוע, "עבדים היינו עבדים, אתה אתה בני חורים בני חורים[i]". לא הבנתי מה פתאום אנחנו הילדים של החורים ואיך זה קשור לפסח.
הביטוי המדוייק יותר, בני חורין, גם הוא לא לגמרי מדוייק, שכן הוא מושפע מהארמית וקיבל את הסיומת ן כמילים רבות בארמית. ואכן הביטוי המקורי בתנ"ך הוא בני חורים: "אשרי ארץ שמלכך בן חורים"[ii].
בין הפירושים[iii] למילה זו מצאתי, כי חורין משמעותו אצילים. ומשמעות המילה נגזרת מהמילה חיוור, לבן, כדרכם של מלכים ואצילים ללבוש בגדי לבן. אפשר להציע כי המילה חיוור, שמבטאת  חולשה (הלבן, החיוור הוא צבע הנראה חלש) מקורה במילה חור, שמשמעותו היא "העדר". ואם נראה תמוה שמלכות מזוהה, אפילו אסוציאטיבית עם חולשה והעדר, נזכור כי במחשבת הקבלה המלכות מסמלת את האיכות הכוללת והמאחדת, דווקא מכיון שאין לה תכונה פרקטיקולרית – "מלכות לית ליה מגרמיה כלום (המלכות אין לה שום דבר משל עצמה,ספר הזוהר[iv]). המלך אינו ישות פרטית ומכיון שכך הוא יכול להקיף ולהכיל את העם כולו. אם נמשיך את קו המחשבה זה, נוכל להגדיר את החיורות – חרות, כהעדר המייצר מרחב. זהו המרחב שנולד מהשקט, מהויתור, מהשחרור, מההתפשטות וההתכללות, דוקא בהיותו לא קשור למשהו קונקרטי. ואסוציאטיבית אפשר לקשר זאת לאותו מושג קבלי, מסתורי וקדום, החלל הפנוי, בו ומתוכו נברא העולם. כנראה שילדים מבינים טוב יותר ממה שהמבוגרים חושבים, שכן אנחנו אכן בני חורים. כולנו יצאנו מהפתח של החלל בו נברא ונוצר התינוק, החור שבזכותו אנו קיימים. יצירה חדשה ואוטנטית באה דוקא מתוך ההעדר, מתוך המרחב שמאפשר למשהו חדש להתחיל. יתכן שזוהי משמעותו העמוקה יותר של הביטוי "אתה – בני חורים", שכן להיות זה קודם כל להיוולד. והחרות האנושית משמעותה היא להגיע מתוך הכלום, כדי להיות חדש לגמרי, חופשי באמת, בן חורין.
זה אולי נשמע יפה ואידאלי, אבל אנו הרי יודעים, שאנו נולדים לא לגמרי חדשים. חלק משמעותי מהתכונות שלנו טבועות בנו מלידה, ולגינטיקה משקל גדול בעיצוב החיים שלנו. איפה אם כן החרות והחופש?
בשאלה עתיקה זו מתחבטים פילוסופים ופסיכולוגים מזה אלפי שנים, ולא אתיימר לתת לה תשובה. אבל אני רוצה להציג כאן פרשנות לסיפור העתיק לא פחות, סיפור יציאת מצרים,  המציעה להתבונן בשאלות קיומיות של האדם המודרני, מתוך הפרספקטיבה של הארוע המכונן של התרבות היהודית.
מלבד התכונות שאנו מקבלים בתורשה, יש לנו בכל רגע נתון, מגוון עצום של דפוסי התנהגות וגורמים המשפיעים על חיינו באופן מודע ולא מודע: החינוך מבית, הערכים והתפישות החברתיות והתרבותיות שסובבים אותנו, ההתמודדויות שלנו ע*ם המציאות, עם אנשים אחרים ועם עצמינו והשפעתם על עולמינו הפנימי ובהתאם על דרכי ההתנהלות שלנו, ההרגלים הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים ודרכי התגובה שסיגלנו לעצמינו, החוויות לסוגיהן שחוויונו ושהטביעו בנו את חותמן. כל ה'מתנות' הללו מעלות שאלה מרתקת. האם הן מגבילות ומצמצמות את החופש שלנו לחיות את חיינו, או שמא להיפך, הן מעצבות את המרחב בו אנו חופשיים לבחור כיצד לחיות?
עימנואל קאנט[v] קבע, כי עוד לפני שהאדם מסגל לעצמו תכונות סובייקטיביות כאלו ואחרות, קיימות בתודעה האנושית שתי קטגוריות, שהן  אפריוריות לתפישה שלנו את המציאות : המרחב והזמן.  אלו הכלים באמצעותם אנו תופשים את התנסויות החיים, וכל דבר שאנו חווים באופן סובייקטיבי מוכל בתוך כלים אלו.
המרחב מגדיר גבולות, מקומות, זהויות, יחסים. זוהי 'תמונת המצב' במשמעותה הרחבה ביותר. הזמן מגדיר את זרם החיים, את התנועה של הדבר הקבוע ביותר שהוא השינוי המתמיד.
במילים אחרות, אנו נולדים לתוך בית סוהר. קוראים לו עולם. יש לו קירות וחוקים, ועלינו להסתגל אליהם, כי לשנות אותם אי אפשר. לאסיר אין שליטה על מה שקורה לנו, הוא נשלט בידי מה שסביבו. הוא לומד מהר מאוד שכדי להתקיים עליו להתנהג לפי החוקים. החוק הבסיסי הנוסף שיש לעולם שלנו הוא, שלכל סיבה יש תוצאה. ומכיון שהעולם יותר גדול וחזק מאיתנו, אז הוא מתחיל, ואנו מגיבים. ואנו מתרגלים להיות מגיבים למה שהעולם רוצה. וכדי שהוא יהיה נחמד אלינו, אנו מנסים להיות תמיד נחמדים, ולרצות אותו, ולהתנהג יפה. לא בגלל שזה נכון אלא בגלל שזה כדאי, כי זה ישמור עלינו, זה יאפשר לנו לשרוד ולהתקיים. וכמה שאנו רחוקים היום מהעולם העתיק, יתכן שכך חוו הקדמונים ונתנו לקירות ולסורגים ולחלונות של בית הסוהר שמות, וכך נולדה עבודת האלילים. הכלא של עובדי האלילים לא היה פיזי, אלא מנטלי. וכשאדם פועל מתוך חוסר ברירה ובחירה, זו לא רק עבודה, זו עבדות.
בתלמוד הבבלי[vi] מופיע סיפור על רב אחד, שבעת דיון עם חבריו ללימוד התורה הזכיר את שמו של מלך ישראל, מנשה, שמוזכר בתנ"ך כמלך רשע שהפיץ בקרב עם ישראל פולחני עבודה זרה,  ואמר – חברינו מנשה. בלילה, אחרי יום לימודים מעייף הלך החכם לישון. ובשנתו הוא חולם חלום ובחלומו בא אליו אותו מלך רשע, מנשה, ונוזף בו: איך אתה לא מתבייש, לקרוא לי חבר, אני לא חבר שלך אני מלך ישראל! ואם יש לך השגות על העבודה הזרה שעבדנו, דע לך שלו חיית בתקופתי והיית הולך בשוק ורואה עבודה זרה, היית מרים את הגלימה שלך כדי שתוכל לרוץ אחריה ביתר קלות!
קשה להכנס לראש של אנשים שחיו במציאות אחרת לפני אלפי שנים, אבל אולי אפשר להבין את המנגנון הנפשי שאפשר זאת. ומה שחשוב עוד יותר, לנסות להבין מה זה אומר לנו ועלינו, איפה אנו עובדים ואיפה אנו עבדים?
לא קשה לתרגם את העבדות העתיקה לשפה מודרנית. גם כיום לא קשה למצוא תופעות של אנשים שמתנהגים יפה, מרצים, מתנחמדים, ועושים כל מה שאפשר כדי שמישהו אחר יהיה מרוצה, כדי להשביע את רצונם של אחרים וגם את תשוקותיהם שלהם. שמתאימים את כל ישותם וחייהם כדי להשיג השגים שבסופו של דבר מטרתם האמיתית היא, לשרוד ולא להמחק. שרפרטואר התגובות שלהם לסיטואציות שונות מכוון למטרה אחת, לא להפגע, פיזית, או נפשית.
החומרים אולי שונים, אבל הטעם אותו הטעם. והעבדות היא האוייב הגדול ביותר של העמדה שאומרת, שהאדם הוא יצור חופשי,  שיש משמעות לקיום שלו ולמעשים שלו, שיש לו בחירה חופשית, שהוא יכול להשפיע על חייו ועל העולם. ולכאורה כל אותם מתנות" שהזכרנו בשאלה דלעייל, הן הכבלים שכובלים אותנו ומגבילים אותנו והופכים אותנו לעבדים, או שלא?
הבטחתי סיפור, אז נחזור לרגע 4000 שנה אחורה, לתקופה עליה מספרת התורה כי בני יעקב, שהתרבו והפכו לעם רב, בני ישראל, היו עבדים במצרים. מצרים העתיקה מסמלת במסורת היהודית את ההרד קור של עבודת האלילים. בתנך מוצג היאור, הנילוס, כאל חשוב ומרכזי, ובנוסף לכך מספרת התורה כי המצרים סגדו לצאן. ערב היציאה ממצרים קיבלו בני ישראל הוראה, לשחוט שה, ולמרוח את דמו על מזוזות הבתים. בלילה עבר ה' והרג את כל הבנים הבכורים בבתים שלא היה דם מרוח בפתחיהם, וכך ניצלו בכורי ישראל ממוות. כתוצאה מכך נעתר פרעה מלך מצרים לבקשתו של משה וציווה לשלח את בני ישראל ממצרים. הוראה שניה שקיבלו היתה, להכין להם צידה לדרך, ומפאת המהירות, לא הספיקו לאפות לחם, ומה שיצא להם זה מצות. ובאותו הלילה בני ישראל עזבו את מצרים. לאחר מספר ימים של בריחה, כשמצרים, שהתחרטו, רודפים אחריהם, הגיעו בני לישראל למכשול בלתי עביר, ים סוף, ואלוקים עשה נס והים נחצה לשניים, בני ישראל עברו לצד השני, והמצרים, שרדפו אחריהם, טבעו במי הים שחזר לתפקד כים. אחרי זה בני ישראל קיבלו תורה והיו 40 שנה במדבר, אבל זה כבר סיפור אחר. זה בקיצור נמרץ עיקרי הדברים שהמסורת מדגישה בחג הפסח.
אז מה הקשר לדיון שלנו?
הצענו מהלך המקשר בין הזמן והמרחב, כמרכיבי היסוד של התודעה האנושית, והאופן בו היא מתפתחת עד שמגיעה למבוי סתום, לחוויה של מציאות דטרמיניסטית, חוסר אונים וכניעה לכוחות וגורמים, ולקיום פיזי או מנטלי של עבדות.
נשחק מעט עם הסמלים שסיפור יציאת מצרים מציע לנו.
מצה, העשויה מבצק שנאפה במהירות ולא הספיק להחמיץ. המהר"ל מפראג מסביר[vii], כי משמעות המצה היא יציאה ממסגרת הזמן הרגילה. הרעיון שהיא מבטאת, ועימה כל חווית המהירות והזריזות המתלווה לתיאור הבריחה ממצרים, הוא שהזמן הרגיל הוא הזמן הטבעי. אבל יש זמן אחר, שלא תלוי בזמן הטבעי. המצה באה לתקוף את החוייה של התלות בזמן הטבעי ולערער את הדטרמיניזם שמתקשר לחוויה זו, ועל מקומו של הזמן כסוכן השינוי היחיד בעולם. "עבדי זמן עבדי עבדים הם – עבד ה' לבדו חופשי" כך כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. בפשוט לזרום עם הזמן יש כניעה וויתור על היכולת לפעול ולשנות. כדי לייצר מודעות אחרת לזמן צריך "לצאת" ממנו, ולייצר פרספקטיבה אחרת האומרת, גם אני, האדם, יכול לשנות. המהירות היא סוג של המראה, המאפשרת להתנתק לפחות לזמן קצר מהתפישה הרגילה של הזמן[viii].
ההתנתקות קשורה לא רק למהירות, אלא גם לצורת התנועה. וכאן משתלב סמל נוסף, והוא שמו של החג, פסח. פסיחה היא תנועה מהירה של דילוג או קפיצה. זו תנועה של התקדמות בה ברגע מסויים אתה כבר לא דורך במקום הקודם, אלא לרגע קט מרחף באויר, ואז נוחת, מהצד השני. הקפיצה יוצרת ניתוק בין איפה שהיית להיכן שאתה. או בין מי שהיית, למה שאתה. השינוי הוא אפשרי, אבל הוא דורשת תנועה, שאינה רק ממשיכה את הקו הקודם, אלא עוברת למישור אחר, למימד שונה. בספר "שינוי -עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן", מסבירים המחברים[ix] כי שינוי אמיתי חייב להיות  במישור אחר מהמישור בו התקיימה הבעיה, שאם לא כן נשארים באותו המקום. התנועה המהירה והקפיצה מסמלים, כי הדרך לשינוי, הדרך לשחרור מהעבדות, אינה יכולה להיות עקב בצד אגודל. חייב להיות רגע מוחלט של ניתוק ומעבר לשלב הבא.
לתמיכה בתובנה זו מצטרף סמל נוסף, השה שדמו נמרח על מזוזות בתיהם של בני ישראל. מה משמעותו של חלק זה בסיפור, האם ה' לא יודע מי גר באיזה בית?
הזכרנו כי המצרים היו סוגדים לצאן, והשה הוא האליל המצרי. נקל להניח כי לשחוט את אלילם של המצרים ובהפגנתיות למרוח את דמו על קירות הבית, לא היה מעשה שקל לעבדים לעשות. מה גם שלפי המסורת גם בני ישראל במצרים היו שותפים פעילים בפולחני העבודה הזרה. בשביל עבד, לשחוט את האליל שלו, ועוד בפני אדונו, זו משימה מאתגרת בלשון המעטה. למעשה, בפעולה זו, שיש בה סיכון עצום, חוסר ודאות לגבי מה שיהיה, וגילוי של אומץ לב מרשים ביותר, טמונה מהותה של הקפיצה, של הפסיחה. בין המעשה הזה ליציאת מצרים, הם היו באויר. ומה שאפשר להם לעשות זאת, היתה קבלת ההחלטה, לעשות את זה. לעמוד מול השאלה, למה אני אומר לא ולמה אני אומר כן, לבחור ולחלט את הבחירה כאן ועכשיו, ברגע הזה. ההחלטה היא הגורם המכריע בדרך לשינוי. החלטה אינה מחשבה. מחשבה מתייחסת לעתיד, ואפשר לקיימה או שלא. החלטה היא פעולה בהווה. אני משנה כאן ועכשיו את המציאות בה אני חי, מרגע זה ואילך העולם שלי אחר. זו נקודת המפנה בכל תהליך של שינוי.
בספרי חסידות מסבירים כי המילה מצרים מסמלת שתי מילים: מייצר, ים. כארץ המוקפת ים ונהר, התחושה של החיים בה כי כבבית כלא. אי אפשר לצאת מכאן. המשכו של סיפור יציאת מצרים הוא בקריעת יום סוף. אותו גבול, אותו מחסום בלתי עביר, המגדיר את העולם, המגדיר את המרחב, נשבר. אנו רואים כי המצה, מסמלת את ערעור שליטתה של קטגוריית הזמן על התודעה, את קריעת הים כערעור שליטתה של קטגוריית המרחב על התודעה, ואת הפסח, המסמל את הההחלטה המשנה את המציאות, ואת תנועת הקפיצה המסמלת את ההתנתקות מהמקום הקודם, לקראת המקום הבא, כייצוג של האופן בו ניתן ליצור שינוי. ההמנעות מחמץ במהלך החג, וניקוי הבית מחמץ מסמלים יצירה של מרחב חיים שפועל לפי כללים אחרים. מרחב בו לא שולט הזמן הרגיל, זה שבצילו אנו חיים בדרך כלל, זה שכובל את ההווה שלנו לעברינו. כמובן שאי אפשר לחיות מחוץ לזמן או מעל הזמן, אבל בהתנהלות מלאכותית כזו למשך שבוע, יש הצהרה וביטוי לשאיפה למצוא את האיזון בין זרימת החיים הטבעית והיכולת לעמוד מולם, וליצור את הרווח הדרוש לחיים מתוך בחירה ושליטה עצמית. מענין לציין כי המקום הראשון אליו הגיעו בני ישראל במסעם, באותו היום בו אנו חוגגים את חג הפסח ,נקרא סוכות. גם חג הסוכות במהלכו אנו יוצאים מהבית הרגיל ויוצרים למשך שבוע סביבת מגורים שונים ,ארעית, מבטא סימולציה מלאכותית שמשמעותה התבוננות על שגרת החיים מתוך נקודת מבט אידאלית, גם אם לא פרקטית, שמטרתה להציע אפשרות אחרת, מאתגרת, למישמוע הקשר שלנו לעולם והמקום שלנו בו.
והשינוי במצרים, אז ועכשיו, מאפשר להשתחרר מהכלא, מכל מה שמגביל אותי להיות מי שאני. מכל אותם הדברים שהזכרנו לעייל, שאנו נולדים אתם ואוספים אותם, ובסופו של דבר, הם הופכים להיות הכבלים של חיינו.
אולם הצענו הרי אפשרות נוספת, לראות אותם, לא ככבלים אלא כאפשרויות המעצבות את עולמינו, האם אפשר לשלב בין הגישות?
"אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים"[X].
לא כל מה אנו סוחבים אתנו אפשר לשנות, ולא הכל צריך. מה שכן, צריך להביט בחכמה בחבילות והחבלים שאנו סוחבים אתנו, ולבחור בעמדה ביחס לדברים אלו. ללמוד לקבל ולהכיל את מה שאי אפשר לשנות, ולראות בזה חלק מעולמי, חלק ממני. לבחור אם ואיך לשנות את הדברים שבידי לשנות, להפוך את נסיונות העבר ללקחים להווה ולעתיד, לחפש את הדרך להפוך את החבילות למתנות, למשאבי צמיחה וגדילה, ואת החבלים, מכבלים של צמיחה, לחבלים של טיפוס ועליה. ובמענה לשאלה ששאלנו לעייל, האם מה שאנו לוקחים אתנו מהעבר, זה מגבלות או מתנות, אפשר כנראה לומר, תל&