הילדים שהתעלמו מזעם הים בתשעה באב של 1913

בין המצרים היא התקופה שחלה בתאריך שבה ניפרצו חומות בית המיקדש ואורכת 3 שבועות עד ל 9 באב שבו נהרס בית המיקדש.
המסורת מספרת על שלושת השבועות הסוערים של בין המצרים שבהם הים גועש וסוער ומאיים על הרוחצים.  בעיקר הופך הים למסוכן בתשעה באב   תאריך שבו נהרסו שני בתי המיקדש.
את הסיפור להלן  שמעתי מאבי  ששב והזהיר מחמתו של הים  שגועש ורועש וכואב את כאב  הריסת שני בתי המיקש ,קודשי הקודשים שלנו.
בן ,אבי,התיתם בהיותו בגיל 6 . הוא זכר את אביו שיצא מדי יום ראשון בשבוע  אל כפרי הסביבה לעסקיו ונהג לחזור בימי שישי עם 2 חמורים לבנים עמוסים מכל טוב. .העיר תל אביב טרם נולדה והיהודים התגוררו בפרברים של יפו. בשכונת מנשיה..
בן זכר את הסיפור שבו נעץ שכן את ידית המיטריה בחזהו של אביו . האם היה זה תוצאה של חילוקי דעות או סתם מעשה 'קונדס.? היסתבר שהפגיעה הייתה קשה ולאחר מספר ימים ניפטר . עכשיו בן יתום ילד בגיל 6 שעולמו חרב. .
אמה וידה החליטה שזה הזמן שבן יכנס למיסגרת ולקחה אותו לבית ספר אליאנס. . וידה חשבה שטוב יהיה אם בן יהיה בין חברים.
הימים חלפו וגם השבועות ובן חוגג  גיל 7 ושנה שניה באליאנס. . עכשיו יש לו חבר ,מומו  ויחד הם מבלים ולעיתים קופצים לשחיה בים  לחוף הקרוב  לבית הספר. 
מומו היה חבר וריע והקשר ביניהם הלך וחתהדק . הם ביצעו מעשי קונדס ולא אחת  ברחו מהכיתה  לשחיה בים.  לעיתים שחו אל האניות שעגנו במקום וביקשו מהמלחים שעמדו על הסיפון לזרוק להם קונסרבים . של ריבות ובשר . בחזרה לחוף ישבו הילדים לערוך כרה ולהנות מהמעדנים . את מה שנותר מסרו להורים.
בן זוכר את התשעה באב של שנת 1913.  הוא ומומו החליטו לברוח מהשעור ולשחות אל האניות. . הם היו שחיינים טובים אולם הפעם השחיה הייתה קשה. הזרמים היו חזקים והגלים היכו בפניהם. הם התעקשו להמשיך לכיוון האניות שעגנו בסביבה.. בן הרגיש עייפות. השחיה מול איתני  הטבע הקשים התישו אותו. הוא שלח מבט מסביבו אולם לא יכול היה לראות את מומו. . הים סער ומומו החליט שמוטב שיחזור. הוא הגיע לחוף וראה שבגדיו של מומו היו מונחים במקומם אולם מומו לא היה שם וגם לא בטווח ראיה .. בן ראה קבוצת ערבים ורץ אליהם לבקש את עזרתם בחיפוש אחר מומו.  אולם מומו לא נימצא. אחרי מספר שעות לקח בן את בגדיו של מומו וחזר הבייתה  וסיפר לאמו שמומו נעלם בים.
במשך שעות חיפשו את מומו ורק למחרת נמצאה גופתו אכולה על ידי הדגים כשהיא צפה לא הרחק ליד שפך הירקון.
בן סרב להתנחם. . קשה היה לו לאבד את החבר היחידי שהיה לו כאח. הוא גם סרב לחזור לאליאנס.
הים הגועש של בין המצרים גבה את הקורבן  התורני,.
האם היה זה   אבלו  של הים על חורבן בתי המיקדש ? והאם עלינו ו לכבד את כאבו ולהימנע מלהפריע את מנוחתו ביום הקשה הזה ?
גם לאלה שאינם מאמינים בכוחו של הים  מיועדת האזהרה
התרחקו מהים הסוער בתקופת בין המצרים ביחוד  בתישעה באב שחל השנה ביום ג' 1.8.2017