החודש מציינם 40 שנה למלחמת יוה"כ.

סוף הקיץ מתקרב. בבלוק בו גרנו היו רוב הדיירים אנשים צעירים ולרוב הזוגות היו כבר שני ילדים ותכננו את השלישי. היו גם כאלה שהיו להם שלושה ילדים וזה היה הסימן שצריכים להתחיל לחפש דירה גדולה יותר.

אצל משפחת מושקוביץ הבית היה כבר מלא ארגזים מסודרים לפי תכולתם. כלי מטבח. מצעים. ספרים.בגדים. צעצועים.

משפחת מושקוביץ גרה בקומה השלישית והילדים שלהם היו מעט יותר גדולים מאשר שלנו. גם הקטנה שלהם כבר הלכה לבי"ס ולכן הבית היה באמת כבר "קטן עליהם". באופן אישי שמחתי והצטערתי בו זמנית שעוזבים. ילדי משפ' מושקוביץ נולדו בבלוק כמו הילדים של כולנו. באותו הזמן לא ידענו מי יבוא במקומם.

אסתר מושקוביץ עברה בין כולנו ונתנה לנו מכתב פרידה ובו ציינה את הכתובת החדשה והבטיחה להזמין לחנוכת הבית. באותו ביקור פרידה סיפרה שבמקומם יגיע זוג צעיר, צעיר אמיתי. שניהם סטודנטים הוא בטכניון והיא בסמינר למורות. הם התחתנו לפני חודש וגרו אצל ההורים עד שהדירה "שלהם" תתפנה.

למחרת בבוקר הגיעה המשאית וכל הארגזים והרהיטים המפורקים החלו לרדת עם גבם של הסבלים. בבלוק שלנו לא היתה מעלית. ככה היו הבלוקים של פעם.

כאשר כל הציוד היה על המשאית, נפרדנו לשלום והבטחנו שנבקר.

עוד באותו היום הגיע הזוג הצעיר הוא עם כיפה סרוגה והיא עם מטפחת צבעונית כרוכה על ראשה. ישבנו על הספסל שעל הדשא בין שני הבלוקים והילדים של כולנו שיחקו סביב. באותם הימים לא היו מזגנים בבתים ולכן הישיבה על הדשא בשעות בין הערביים היה הבילוי של כל ההורים עם ילדים קטנים.

כאשר עלינו הביתה מצאנו בתיבת הדואר מכתב. היתה זו הזמנה כתובה בכתב יד עגול ויפה.

ב"ה

"אנו, יעל ויגאל באנו לגור יחד איתכם.

כדי שנכיר, אנו מזמינים אתכם אל ביתנו להרמת כוסית מחר

יום ד' בשעה 17:00.

מאחר שהדירה כמעט ריקה ילדיכם יוכלו לשחק בכיף ואין חשש לבלגן".

למחרת, הלכתי לעיר לקנות מתנה לדיירים החדשים.

ביום רביעי כל הדיירים עלו לדירת הזוג וכל אחד הביא מתנה ארוזה יפה וגם מאפה שכל אחת הכינה.

היו מזרונים סביב הקירות ומחצלת באמצע הסלון. הכיבוד הוגש על פלטה ששימשה שולחן.

הזוג הצעיר התנצל. עדיין אין לנו רהיטים אך היה חשוב לנו שנכיר.

כל אחד הציג עצמו והאווירה היתה מאד נינוחה ונעימה. יגאל סיפר שהוא בוגר ישיבת הסדר, שירת בתותלנים ולומד הנדסת מכונות בטכניון ויעל סיפרה שהיא לומדת בסמינר למורות שנה שניה מורה גננת.

כולנו איחלנו להם המון המון מזל טוב, התכבדנו והלכנו. יש זמן. עוד נכיר טוב יותר.

חודש ספטמבר הגיע והילדים התחילו ללכת מי לגן ומי לביה"ס. את הזוג הצעיר ראינו מעט מאד.

לקראת ראש השנה, בכל תיבות הדואר היו אגרות ברכה עם המון המון נצנצים מעשה ידיה של יעל.

בראש השנה כל משפחה הלכה לבית כנסת אחר. ובערב לאחר ארוחת החג ישבנו למטה לשיחות רגילות והילדים שיחקו סביב. אוירה רגועה של חג.

הילדים הכי אהבו את יום הכיפורים אפשר ללכת באמצע הכביש ואין מכוניות שנוסעות. בערב יום הכיפורים המוני אנשים התגודדו ברחבת העיריה. חיילים חזרו ופגשו את בני כיתתם שלא ראו,צעירים שעזבו את העיר חזרו לבקר את ההורים. הצעירים התגודדו חבורות חבורות והמראה היה כל כך פסטוראלי.

כולנו הינו בבית הכנסת כאשר בשעה שתיים נשמעה צפירה מקוטעת עולה ויורדת. מיד, לקחתי את הילדים והתחלתי ללכת לכיוון הבית. בית הכנסת התרוקן בבת אחת. הגדולים החלו לבכות ואחריהם גם הקטנים. המבוגרים היו שקטים ולא ידענו מה לחשוב איך להרגיע את הילדים.

זמן קצר לאחר מכן, הגברים נטלו תרמילי גב והלכו לכיוון תחנת האוטובוסים. מבתים רבים נשמע קול הרדיו שמכריז " כוחות מצריים חצו את התעלה. ממשלת ישראל מכריזה שזה צעד מלחמה ונגיב בהתאם". בינתיים חוסר ידע מוחלט שורר אצל האנשים. מה לעשות? איש אינו יודע.

כל הגברים הצעירים עזבו את הבתים ומי שנשאר היו הנשים עם הילדים והמבוגרים.

ההודעות ברדיו היו קשות. המצרים תקפו, הסורים תקפו. מזיזים כוחות. מעבירים טנקים. מדברים ומדברים ואיש אינו ידוע מה יהיה בעוד רגע.

ימים חולפים ולעיר מתחילות להגיע הודעות על החייל הזה שנהרג ועל זה ועל עוד אחד. כולנו בחרדה. יורדים לראות אם היתה חלוקת דואר ואם הגיע מכתב מהאיש או הבן שבצבא.

באחד הימים איש במדים הגיע לבלוק, הקיש בדלת הראשונה ושאל באיזו קומה גר יגאל קרני. בקומה שלישית ענתה הילדה שפתחה את הדלת. האיש אמר תודה ועלה. הקיש על הדלת של יעל מסר לה מכתב והלך. מיד נשמעה צעקה ובכי חזק. לא ידענו מה קרה. דלתות נפתחו וכששמענו שזאת יעל שבוכה רצנו אליה. יעל אחזה במכתב רשמי של צהל בו מודיעים לה בצער רב שיגאל נעדר. מחפשים אך עדיין לא יודעים מה גורלו. לא ידענו מה להגיד, איך לנחם אותה. איך לעודד אותה. חיבקנו אותה ובכינו יחד איתה.

כאשר נרגעה, הכינה לעצמה תיק ונסעה להורים. לא היה לה למה לחכות בבית הריק. יגאל נעדר ואיש אינו ידוע מה נפל בגורלו. הבטיחה לכתוב לנו ולעדכן מה קורה. היינו המומים כולנו. הרי גורל כזה יכול להיות גם גורלו של אהובינו שנמצא אף הוא אי שם בשדה הקרב.

במכתב הראשון שכתבה לנו יעל סיפרה שעדיין אין שום מידע על יגאל. מחפשים. כך כתבה גם במכתב השני אך בשורה האחרונה כתבה באותיות קטנות שאם יגאל באמת לא יחזור הילד שיולד לא יכיר את אביו והיא עוד בטרם היתה רעייה של ממש תהייה עגונה של ממש.

קראנו ובכינו. איך הגורל מתאכזר. זוג כל כך יפה. אנשים כל כך איכותיים. מלח הארץ וכזה גורל אכזר.

יעל כתבה לנו כל שבועיים מכתב ועדכנה באין שינוי של המצב אצלה. סיפרה שחזרה ללימודים אך ראשה לא ממש בהם. סיפרה ששם הזמן עובר לה יותר קל ובהתמחות שהיא עושה בכיתה א' הילדים מאד נהנים בשעורים שלה. המדריכה שלה אמרה היא מורה מלידה ובטוחה שבכל כיתה בה תלמד תצליח.

החודשים חולפים. אחיה של יעל משתחררים מהשירות. בטנה טופחת ומשום מה מערכת היחסים עם הוריו של יגאל מתחילה להתדרדר. הם כאילו כועסים עליה. עדיין לא מבינה מדוע הם כל כך כועסים עליה. האחים מחליטים שהם צריכים לעשות מעשה. לא חוזרים למקומות העובדה שלהם אלא, הולכים לבנק נוטלים הלוואה ויחד עם קצת מזומן שיש להורים קונים רכב ויורדים לסיני לחפש את יגאל. מתעדכנים דרך הצבא על המקומות בהם נלחמה היחידה של יגאל. לא היה מידע מדויק. איש לא ידע מה להגיד בדיוק. אז הסתבר להם שהיה אי סדר גדול. כוחות זזו והתזוזות לא ממש נרשמו ברשומות הצבאיות. חיילים הרוגים לא פונו בזמן. גם את הפצועים לא תמיד היה מי שיפנה ולאן לפנות. שבועות הם הסתובבו בשטח. טנקים הרוסים היו מפוזרים והפגיעות בהם נראו היטב.

בבית לא ידעו מה קורה עם האחים. הזמן חולף ושום מידע לא מגיע עד ש.........עד שבאחד הימים הגיע מברק ששרידיו של יגאל נמצאו באחד הטנקים השרופים וזיהו אותו לפי הדסקית שהיתה עליו.

האחים סימנו את הטנק ולקחו את הדסקית איתם. פנו אל ממונים מטעם צהל והודיעו שהם אלה אשר איתרו את הנעדר. התחיל שם ויכוח ער בין המפקדים בשטח לבין האחים על הזכות להיכנס לשטח צבאי ועל הרשות להסתובב בו ועל הרשות לגעת ברכוש צהל. איזה ויכוח שלא לעניין.

האח הגדול שאל את אותו קצין ששאל השאלות האלה, אם כך, אם החייל הנעדר הוא אכן רכוש צהל מדוע הוא מופקר בשטח ואם הוא נמצא בשטח שבשליטתנו איך זה שצהל לא מצא אותו. ואם צהל לא מצא אותו עד כה איזה סיכוי קיים שימצאו אותו הרי החיפושים כבר תמו לפני חודשים ועתה לא עוסקים יותר בחיפוש כלל.

האח הבכור עמד על כך שהקצין יגיע לשטח בעצמו או שישלח יחד עם האחים קצין בכיר שיוכל להתרשם בעצמו כדי שיוכל להעיד שאכן שרידי החייל שבטנק הם שרידיו של יגאל ומעמדו ישונה מנעדר לחלל צהל.הקצין התנגד והויכוח התלהט שוב. שוב דיבורים ודיבורים ובסופו של דבר קצין מטעם היחידה נשלח יחד עם האחים לסיני ושם האחים הראו את הטנק הפגוע ואת הממצאים. צילמו הכל הן במצלמה של הקצין והן בזו של האחים.

הקצין חזר ליחידה והאחים התחילו לחזור לכיוון הבית. הדרך נמשכה בלי סוף.

הגיעו הביתה וסיפרו פחות או יותר מה קרה. כעבור שבוע הגיעה משלחת מטעם קצין העיר והודיעה שיגאל נמצא והוא מוכר כחלל צהל ובתאריך זה וזה תיערך לו לוויה צבאית. יעל נסעה אל הוריו של יגאל כאשר כרסה בין שיניה והודיעה להם שיגאל נמצא ובתאריך זה וזה תיערך לו לוויה צבאית בבית עלמין צבאי. הפגישה היתה טעונה. היה הרבה בכי, היה הרבה צער. והיה גם כעס. יעל לא הבינה על מה הכעס.

הלוויה עברה ושלושה שבועות לאחר מכן יעל ילדה בן וקראה לו בשם אבי-עד.

מאז חלפו 39 שנים והסיפור כואב. שאלות ישנות עולות מדי פעם ושאלות חדשות מתעוררות אף הן.

זמן רב עמדה הדירה ריקה וקונה לא נמצא לה. בסופו של דבר נמכרה לזוג צעיר אחר.

איש מהדיירים הנוכחים לא מכיר את סיפורה של הדירה בקומה השלישית ואולי שטוב שכך.