הרוצח שטנגל
אביו של שטנגל היה שומר לילה, הוא תיאר את אביו כחייל ביחידה נבחרת, הוא שלט במשפחתו ביד ברזל.
השקפתו של שטנגל מסבירה את נכונותו להשתתף באורח פעיל כרובוט וגם לא, הוא היה סדיסט, ידע מה הוא עושה והאמין שזה הדבר הנכון. הוא השתתף באורח פעיל בהשמדתם של מאות אלפים.
את קשיוחותו פיתח בהדרגה, סישורו דומה לסיפורם של מפקדי ההשמדה האחרים.
בהיותו בן 15 היה לחניך במפעל טקסטיל, עשה חיל ותוך שלוש שנים היה לאורג מקצועי הצעיר ביותר באוסטריה. בהיותו בן 20 התמנה למנהל עבודה 15 פועלים היו כפופים למרותו. בלילות נתן שיעורי נגינה, בסופי שבוע עסק בבניית סירת מפרש, אלו היו השנים המאושרות ביותר אמר לאשתו.
בשנת 1931 נמצא בפרשת דרכים, ראה סביבו פועלים בני 35, נראו לו עתה כקשישים, שאל את עצמו האם אני רוצה להמשיך עד סוף ימי במלאכת האריגה?
הוא הכיר את בתם של בעלי חנות לתמרוקים, התאים לו מאד לשיפור מעמדו הכלכלי.
הוא ניסה להתקבל למשטרה, בחינות הכניסה היו קשות,עברו חודשים עד אשר קבל תשובה הוא התקבל. לימים יגיד תרגלו אותנו לחשוב שכל בני האדם רעים, הוא החל בהכוונת התנועה, וכלה בפיזור ההפגנות בכך הצטיין.
כאשר פרצו קרבות קשים, הקרב נמשך כ-12 שעות, זכה בציון לשבח מדליה מכסף.
ביולי 1934 נחשב לשוטר חרוץ, קבל צל"ש שני, הציבו אותו במח' פוליטית של המשטרה החשאית, שטנגל עבד בבגדים אזרחיים, היה זה צעד גדול בקריירה של פועל הטקסטיל לשעבר, בסוף אותה שנה בן 27 התחתן.
לאחר מכן סופחה המשטרה החשאית למטה הגסטאפו בלינץ. היו לו סיבות רבות להיותו מרוצה, התגורר עם אשתו בדירה נאה עם גינה, לאחר שנה נולדה בתו הבכירה בריגידה, חייו היו מאושרים כפי שלא היו מעולם בבית הוריו.
שטנגל אהב את עבודתו, הוא קודם במהירות למעמד בכיר, הרבה יותר ממה שציפה לו בצעירותו.
בשנת 1940 נקרא שטנגל לברלין צו הקריאה היה חתום בידי הינריל הימלר, הוחלט להטיל עליו תפקיד קשה, הוסבר לו שבארצות הברית ובברית המועצות מקובל להמית חולי נפש ובעלי מום, הסבירו לו שגם בגרמניה תוך זמן קצר, יונהגו המתות חסד, מתוך התחשבות בציבור יעשו זאת בהדרגה, עד שהציבור יתרגל.
המשימה הקשה החלה תחת מעטה של סודיות, לדברי שטנגל ניסה לדחות את התפקיד קצין המשטרה היה אדיב, אמר שהוא מבין את תגובתו הראשונה, אמר לו עד כמה הטלת התפקיד מראה כמה סומכים עליו, הסכמתי לכך מכמה סיבות, אמרו לי שהמתות חסד נעשות גם ברוסיה וגם בארצות הברית, והביצוע נעשה בידי רופאים ואחיות, על ידי בדיקה מדוקדקת, התפקיד היה כרוך גם בקידום, המקום נקרא ארמון הרטהיים.
הכל התנהל בצורה חוקית בהתאם לאתיקה הנאצית, מעורבותו היתה עקיפה, הוא לא הרג במו ידיו, היה אחראי על הבטחון.ב-1941 הופקו המתות החסד בלחתן של הכנסיות ודעת הקהל. מעריכים כי עד אז הומתו כ-80.000 ל-100.000, אלפי ילידם מפגרים, אסירים פוליטיים פליליים, הומוסקסואליים ויהודים.
האביב 1942 הועבר ללובלין, עבודתו בהרטהיים הכשירה או7תו מבחינה נפשית לתפקיד הבא להקים את מחנה סוביבור.
בהגיעו היה שם בנין חד קומתי, הריח אפף את כל המקום, על גבעה עמד הממונה, למרגלותיו שורות שורות של גוויות.
למחרת היה וירת בסוביבור, הוא בא כדי לנסות את אחד מתאי הגזים, הוכנסו לתוכו 25 פועלים יהודים והומתו.
לאחר סוביבור היה מפקדו של מחנה טריבלינקה, זה היה הרבה יותר גרוע מסוביבור, מה שראיתי שם אמר היה הדבר הגרוע ביותר שראיתי בימי חיי,היתה זו התופת של דנטה, נעשו שם סלקציות, אלפי גוויות מושלכות בכל מקום, מרקיבות מתפוררות.
פחד תמיד שישלחו אותו לחזית, הקריירה שלו נבנתה במאמץ, חילץ את עצמו ממעמדו של פועל טקסטיל, ספק אם הוא התלבט בכל מה שעשה, נועד לקדם את האידיאולוגיה שהאמין בה, ואת מטרות המשטר ששירת מתוך הכרה.
בין אלה שהפעילו את המחנות היו אנשים בינוניים עם אישיות רדודה, ללא דמיון ללא תעוזה, וללא יוזמה, רב קציני האס.אס. היו חיילים פוליטיים.שירותם הצבאי סיפק להם תעסוקה, קריירה, אורח חיים, בטוי עצמי, הנאמנות השליחות והאתגר כמעט לכל אחד מהם היו מניעים אישיים ורגשיים שהביאו אותם אל התנועה, והזינו את הזדהותם איתה, רב המעורבים בהשמדתם של היהודים בלטו בקנאותם האידיאולוגית.
קשיחותו של שטנגל גברה מתפקיד לתפקיד, גם העמיקה את הזדהותו עם מה שעשה.בנקודה מסויימת חדל לראות בהם בני אדם,זה הקל עליו לנהל את השמדתם, לא ראיתי בהם בני אדם אידיווידואליים.
מאסה ענקית הריטצו אותם עירומים קדימה, דרבנו אותם בשוטים. כמה נורא.
סיפר שנסע פעם ברכבת בברזיל, ונזכר בטרבלינקה, ליד אחת התחנות היה בית בטבחיים, לשחיטת בהמות, הן נדחקו את הגדר, נעצו את מבטיהם בקרונות, זה מזכיר לי את פולין, כך נראו האנשים רגע לפני שדחפו אותם לקופסא.
ככל שגברה הברוטליות, אסירי המחנה איבדו צלם אנוש, בשלב מסויים, רצחו בני אדם במחנות כשם שאנחנו מחסלים זבובים טורדניים או פישפשי מיטה, הוא הסתגל לטרבלינקה כפי שהסגל להרטהיים ולסוביבור.
כאשר סיפר ויזנטל על מאמציו ללכוד את שטנגל, ראה את שמו לראשונה ב-1948 ברשימת קצינים בכירים ב-אס.אס. שקבלו עיטורי כבוד, ויזנטל נקט בשיטה שסייעה לו למצוא את אייכמן, הוא עקב אחר אשתו.
בשנת 1959 שמע ויזנטל כי שטנגל נמצא בדנשק, מידע זה לא היה נכון, החל משנת 1959 התגורר שטנגל עם משפחתו בברזיל, אך את כתובתו המדוייקת טרם ידע.אל ויזנטל בא אורח שאמר ששירת בגסטאפו, הם הפקירו אותנן, רק השטנגלים והאייכמנים קבלו את כל הסיוע והתעודות המזוייפות, ומי עוזר לאנשים כמוני? תמוארת 25.000 דולר ימסור את כתובתו של שטנגל, לאחר מיקוח האיש קבל 7.000 דולר, הם הגיעו למחיר זה על בסיס מס' היהודים המשוער ששטנגל רצח, סנט אחד על כל יהודי. אלוהים איזו החמצה איך נתנו להם לחיות לאחר זוועות שהעולם טרם ידע עד אז.
מסמכי השמורים בעזבונו של ויזנטל משקפים מאמץ בלשי . שטנגל השתמש בשם הפרטי פאול. פקודת המעצר נגד שטנגל באוסטריה תורגמה לפוטוגזית והועברה לשגריר אוסטריה בברזיל, משטרת ברזיל המתינה עד לאחר הקרנבל, באמצע פברואר 1967 הציבה מעקב על ביתו של שטנגל. כעבור שבועיים נעצר במבצע שבויים בדרמה גדולה, שלושה סוכני משטרה בלווית צלם עיתונות הורו בבית חולים של סאן פאולו לטלפן למפעלי פולקסוואגן ולמסור לשטנגל שבתו נפגעה בתאונת דרכים וכדאי שיבוא מיד, אכן הוא התייצב תוך חצי שעה, זו היתה סנסציה עולמית, בישראל נמסר על כך בכותרות ראשיות.
משפטו נפתח במאי 1970 וכעבור כמה חודשים נגזר עליו מאסר עולם. שטנגל היה אחד מפושעי המלחמה הגדולים ביותר. שנה לאחר מכן מת בכלא. עונש קל מדי, מאוחר מדי מעט מדי.