אורות מאופל אמר ויהי - סודותיו של חג החנוכה

המחשבה היהודית בוחנת ארועים היסטוריים מתוך פרספקטיבה על היסטורית. כלומר, לא בתור ארועים שמשמעותם היא בהקשר קונקרטי של מקום וזמן, אלא כפורמולות בעלות משמעויות המשתקפות בארועים ההיסטוריים. גישה היסטוריוזופית זו מנסה לזהות בארועים שזכו לתשומת לב מיוחדת במקורות היהודיים, הן ההילכתיים והן המחשבתיים, תבניות ותכנים שניתן לזהותם כמרכיבים יסודיים, לעיתים אפריוריים, שהם מעל הזמן ומעל המקום.
נגזר מגישה זו, שהיא אינה מכירה במקרי ובמזדמן, ומגמתה היא לפרש להסביר ולהרחין (מלשון רוחניות) את הארועים, התהליכים ובמידה מסויימת את הפרטים האנושיים והחפציים, בהתאם.
היחס לחגי ישראל, כפי שהוא מופיע בהגות היהודית, החל מתקופת המשנה והתלמוד, דרך פרשני העת העתיקה וימי הביניים, בכתבי הפילוסופים, המקובלים והחסידים, הוא כאל ארועים שיש להם משמעות עמוקה ויסודית לא רק ביחס לעם ישראל אלא ביחס למציאות כולה, והביטויים המקובלים בקהילות ישראל, לציון מועדים וזמנים אלו הם רושם רחוק ועמום שהתלבש בלבושיים פורלקלוריסטיים ועממיים שרק באמצעותם ניתן להנחילם להמון במהלך הדורות.
חג החנוכה, בו עוסק חיבור זה משתייך לאחת משתי מערכות חגים בסיסיות ביהדות. בניגוד לחמשת החגים, ראש השנה, יום כיפור, פסח, שבעות וסוכות, שמקורם במקרא, חג החנוכה, כמו גם חג הפורים, הם חגים שנקבעו ונוסדו על ידי חכמי ישראל בעקבות ארועים בעלי משמעות בהיסטוריה היהודית, הבדל שיש לו משמעויות רבות גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי. למרות שמקובל לראות בחגים שנוסדו על ידי חכמים חגים בעלי דרגת חשיבות נמוכה יותר מאלו המופיעים בתורה, מענין לראות כי בהגות היהודית יש ביטוי מפתיע ומענין שמתייחס, לא למקורם ומשקלם בעבר, אלא למעמדם ולמידת הרלוונטיות שלהם בעתיד:
 
                        כל המועדים עתידין להתבטל חוץ מחנוכה ופורים    (ירוש' תענית פ"ב ה"יב)
אבחנה בסיסית בין שתי מערכות החגים שיכולה לתן כיוון לפרשנות למדרש זה, רואה בחגים שמקורם בתורה ביטוי להבטים תאורטיים ומקדמיים, ביחס למציאות ולעולם, ובאלו שמקורם בקביעת חכמים בעקבות ארועים היסטוריים, הבטים יישומיים המתייחסים לדינמיקות ותהליכים בפועל. ניתן לפתח מחשבה זו ולהניח שעם התפתחות העולם לקראת השלמתו, לשותפות של האדם, שהוא בסופו של דבר, תכלית הבריאה,  במעשה הבריאה, על ידי מעשיו ובחירותיו, ולמשמעות של תהליכים המזינים וניזונים ממעשי בני האדם, יש חשיבות הולכת וגוברת, עד שלעתיד לבוא הם משפיעים על עיצובו וגיבושו על המודל הערכי והרוחני ששיעמוד במרכזו של העולם השלם והנגאל.
עקרונות הבחינה ההיסטוריוזופית באים לידי ביטוי בקטע מהתלמוד המתאר את התהליכים שהביאו לקביעתו של חג החנוכה על ידי חכמים:
                        לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה        (שבת כא ע"ב)
למרות שפרק זמן של שנה אין לו משמעות רבה בקנה מידה היסטורי, ניתן לראות כי העקרון שהנחה את חכמים באותה תקופה, לפי שבאו לשנות ולהוסיף על ספר החיים היהודי, היה הצורך בפרספקטיבה, ולו מינימלית, שדרושה היתה כדי להבחין בין ארועים מקומיים שחשיבותם ומשקלם בהתאם, לבין ארועים על היסטוריים, שזכאים להכלל בפנתאון המועדים היהודי, שהוא, כאמור, חלון הראוה של מרכיבי היסוד של הבריאה עצמה.
מה היא אותה פרספקטיבה ומשמעות פנימית שראו חכמים בארועים שהתרחשו בירושלים, בשנים 165-140 לפנה"ס, ובמה מתייחדים הם לעומת שורה ארוכה של ניסים ומופתים, ומערכות ונצחונות נגד אויבים קשים מהיונים הנזכרים בתנ"ך ובמקורות יהודיים קדומים, ייחוד שהצדיק את הקנוניזציה שלהם במסגרת קביעת חג לדורות.
מבט אל שחר הבריאה, אל תחילתה של ההוייה, שכפי שהוא משתקף בדברי קדמונים על הפסוק השני בתורה, יגלה לנו מקור בראשתי וקדום שזרעיו נבטו ככל הנראה בארועי אותה תקופה:
והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני  תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים(בראשית א, ב)
תוהו – זו גלות בבל
ובהו – זו גלות מדי
חושך – זו גלות יון
תהום – זו גלות ממלכת הרשעה (אדום)
ורוח אלוקים – זה רוחו של מלך המשיח 
(בראשית רבה, ב:ד)
 
אחד ממושגי היסוד החשובים בהגות היהודית שלו ביטוים עוד בתנ"ך (בספר דניאל) הוא ארבע מלכויות. אלו ארבע מלכויות שלהן תפקיד מפתח בניוט מהלכי העולם וביחס לעם ישראל, והן מייצרות את מוקדי ההתנגדות, כל אחת לפי תפקידה ותכונותיה, לעם ישראל, ולתכנים, שייעודו הוא להנחילם לבניו ולעולם כולו, עימות, שפרותיו הם, מאבק בין טוב לרע מחד גיסא, והצורך והיכולת בבחירה חופשית, וממילא, המשמעות הנגזרת מכך לעצם קיומו של עולם כזה, מאידך גיסא.
במבנה זה, לכל ממלכה מיוחסת גלות, שמובנה בעברית זהה ביחס לכל המלכויות, ומשמעותו היא אבנומליה של עם במצבו ביחס למקומו, הן הגאוגרפי, והן התרבותי רוחני. זוהי גלות.
גלות יוון היא השלישית במספר, ואין ספק שנתייחד לה הכינוי "גלות" למרות שהיהודים באותה תקופה ישבו על אדמתם בשקט ובבטחה, מכיון שמבחינה רוחנית ותרבותית היה פער גדול בין המצב הראוי לבין המצוי עקב השלטון היוני וגזירותיו.
חכמי ישראל ראו את המאבק עם יון, לא כמאבק מקומי שיש לו נקודת ציון היסטורית מוגדרת. יון, כמייצגת בהקשר זה כח מתנגד לעולמה הערכי של היהדות, היא חלק ממערך כוחות קוסמי ששורשיו בראשית היצירה, כמרכיב בסיסי בתוכנית האלוהית שייעודה, עד כמה שניתן להגיע להבנה בנסתרות ותעלומות הבריאה, לעמת את השליחות האלוקית עם כוחות מתנגדים במישורים שונים. מתוך מאבק זה, אמור בסופו של דבר להתגלות הרצון האלוקי והאור האלוקי לכל העולם, גילוי שביטויו הוא בגאולה, בביאת המשיח ובהכרה של כל הברואים במלכותו של ה':
            "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד,ט)
 
למקומה של יון במסגרת ארבע המלכויות מתייחדת תכונה המזוהה לפי המדרש בפסוק השני של התורה עם החושך. בהקשר של חג החנוכה, שהוא הביטוי בפועל בהיסטוריה למאבק עם מלכות זו, ברורה הסימבוליקה המעמידה את יון, המזוהה עם החושך, מול ישראל, שסמליותו של נצחונם במאבק זה מסומלת על ידי האור – אור המנורה במקדש, נס מציאת פח השמן הטהור, נס דליקת השמן במשך שמונה ימים, ומצוות החג, הדלקת נרות החנוכיה במשך שמונה ימים.
הביטוי המקובל במסורת לציין את נקודת המאבק בין ישראל ליוון הוא: "להשכיחם תורתך". גזירות אנטיוכוס באו למנוע את העיסוק והלימוד בתורה, ואת קיום מצוותיה, כשלפי המסורת הדגש היה על שלש מצוות בעלות ייחוד: שמירת שבת, קיום מצוות ברית מילה, וקידוש החודש. המשותף לשלש מצוות אלו, בהיותן מסמלות את הקשר הייחודי בין ישראל לבין ה': שבת, נקראת "ברית" – ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל..". מצוות ברית המילה, המהווה בהגדרה, קשר ייחודי בין ישראל לה':  ויאמר ה' אל אברהם, ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם" (בראשית, 17:9). מצוות קידוש החודש, היא המצווה הראשונה שנצטוו עליה ישראל כעם, ועל פיה נקבע לוח השנה המיוחד לישראל, המבוסס על שנת הירח בהתאמה עם השמש: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות, 12 :1-2).
הקשר בין גזרות יון לחושך, יש לו ביטוי מהותי וביטוי סמנטי. הביטוי המהותי הוא, בנסיון לבטל את עולמה הערכי והרוחני של היהדות, ושל התורה, שנמשלה לאור:
"אורה – זו תורה"  (תלמוד בבלי, מגילה טז)
העדר האור, הוא החושך. הביטוי הסמנטי הוא במילה חושך, ששורשה הוא: ח,ש,ך, אשר בסיקול אותיות, תופיעה כ ש,ח,ך, והביטוי "להשכיחם" יופיע כ "להחשיכם". פעולה זו מקובלת בשפה העברית, ומבוססת על ההנחה שבמילים רבות לאותיות השורש יש משמעות רחבה יותר מההוראה הישירה שלהם, ומכנה משותף קיים למילים בעלות אותיות שורש הנבדלות בסדר הופעתם או בשינויים אחרים.
מתוך הדברים מתברר הרקע להתנגדות והמישור בו התקיים העימות. הביטויים הפיזיים של המאבק היו משניים בסופו של דבר לנקודת המהותית שלו, והיא, עימות אידאולוגי תרבותי, שבמוקדו מייצגים ישראל עולם ערכים רוחני אלוקי, שיש לו ביטוי ראלי במציאות על ידי השליחות האלוקית והנחיותיה כפי שהן מתבטאות במצוות התורה. במאבק זה מייצגת יון את הכוח השלילי, כח הרע, הנאבק מול הטוב והישר. אולם יחס מפתיע ליון מוצאים אנו במקורות היהודיים, אשר בהקשר בו אנו דנים הופך להיות פרדוקסלי ומדהים.
אין בכל המלכויות קרובים לאורח האמונה כמו יון …צד של קדושה של אמונה יש לו וחייבים לתת לו חלק בצדה של קדושת האמונה (זוהר חדש יתרו)
 
תורת הנסתר מעמיקה אל מעבר למופעים החיצוניים ומגלה ביון נקודת פנימית של קרבה לאמונה ולקדושה, יותר מכל אומה ומלכות אחרת. אולם לגישה מרתקת זו כלפי יון, יש ביטוי לא רק במישור ההגותי – פילוסופי אלא במציאת ההלכתית הקונקרטית ממש, במקום שהוא לכאורה הפחות צפוי ביותר.
                        אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית (תלמוד, מגילה ח)
 
הלכה זו הנוגעת לכללי כתיבת ספר תורה כשר, מתמיהה ביותר. על פי ההלכה, ספר תורה, הכתוב על קלף, על ידי סופר אומן, על פי כללים נוקשים וברורים, הנוגעים לצורתה של כל אות ואות, שנפלה בו שגיאה קטנה, של חיבור מקרי בין אותיות, או כתיבת אות לא באופן מדוייק , פסול לחלוטין, ואינו כשר לשמש כספר תורה. עם זאת, קובע התלמוד, כי ספר תורה יהיה כשר אם נכתב בשפה היוונית! על רקע דיוננו, והבנת המאבק עם היונים כמאבק על קיומה או השכחתה של תורה, הלכה זו מדהימה שבעתיים.
מתוך הדברים עולה תמונה מורכבת במיוחד. מצד אחד מייצגים היוונים את המאבק האידיאולוגיה בישראל, והגלות שהם הביאו על ישראל, אינה במישור הפיזי אלא הרוחני, בניגוד למאבקים עם אומות ומלכויות אחרות, שנגעו בעיקר לתחום הגשמי, והגלויות שהביאו על ישראל היו פיזיות. מצד שני, גם במישור ההגותי וגם בביטויו ההלכתי, מקבלת יון מקום מכובד ביותר, וזוכה לכאורה להערכה יוצאת דופן ביחס לעמים אחרים.
מהכרותינו את התרבות היונים באותה תקופה, יכולים אנו להסיק מהן הנקודות האיכותיות שככל הנראה ראו בהן חכמים יסוד רוחני ואמוני. יון הנחילה לעולם המערבי תחומי תרבות חשובים ומוערכים. הפילוסופיה, הפואטיקה, הספרות והאסטטיקה, זכו אצל היוונים לפיתוח מרשים, שלא היה כדוגמתו לפניהם. בעולם של טרום הספירה, ניתן לראות ביוונים, ביחד עם היהודים, אומה העוסקת בפיתוח ערכי תרבות ורוח, בניגוד בולט לעולם הפרימיטיבי הסובב אותן. לא רק המכנה התרבותי המשותף, על אף השוני הברור, מהווה בסיס ליחס ייחודי ולגישה מקרבת ומעריכה. אותם תחומי תרבות שפיתחו היוונים, הם ככל הנראה בעיני היהדות חשובים כל כך, עד שניתן לראות אותם כמרכיבים ראויים בתפישת עולם אמונית רוחנית, שראוי גם ליהודים לאמץ. המקור לתפישה זו, גם הוא שייך לתקופה הקדומה של ראשית היוסדות הציביליזציה האנושית, אצל הדור הראשון של בני האדם בעולם המוכר לנו, בני נוח:
                        "ויולד נח שלשה בנים, את שם את חם ואת יפת" (בראשית, ו, י).
 
את יפת, צעיר בניו, מברך נוח ואומר:
יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם (בראשית ט, כז)
 
לברכתו זו פרוש מענין בתלמוד:
 
                        אמר רבי חייא בר אבא:  … יפיותו של יפת תהיה באהלי שם (מגילה ט)
 
הרגיל בשפה העברית שומע בנקל את המקור לדרשה זו. יפת – מלשון יפה. תכונתו של יפת היא היופי. אולם ברכתו של נח אינה שיפת יזכה ביופי, ככל הנראה כבר זכה בו. נח מברך את יפת, שיופי זה יחדור וישכון באוהליו של שם. ברכה היא ליפת, וגם ברכה היא לשם. לשם, אבי האומה היהודית, חסר יסוד מסויים, אותו ביקש נח להשלים בעזרת בנו השני, יפת. היופי, משמש לפי מהלך פרשנותינו, כביטוי לתחום מגשר בין העולם החומרי לעולם הרוחני. אסטטיקה אינה שייכת למישור הפיזי. היא התפישה של היסוד הנשמתי באדם, את המרכיבים ההרמוניים במציאות החומרית, וביטויים נוספים ליכולת חושית – רוחנית זו, ניתן לראות במדעי הרוח, אותם זיהינו קודם כפרי פיתוחם של היונים, קרי, פילוסופיה, אמנות, שירה וכו'. ולא מקרי הוא הדבר, שכן התורה מגלה לנו את מי היו נכדיו של נח, אחייניו של שם, בניו של יפת:
                        בני יפת – גומר ומגוג ומדי ויון ותבל..(בראשית י, ב)
 
אכן, התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, ותכונת היופי של יפת, שסבא נח רצה שתאומץ ותסוגל על ידי שם, עברה לבן, ליון, הוא אבי האומה היוונית, שביצירתה הרוחנית פיתחה את סגולה זו באופן מרשים מחד גיסא, ונאבקה עם ישראל על קביעת הסטנדרטים של ערכי התרבות והרוח, מאידך גיסא. יתכן להגדיר את הויכוח הפילוסופי בשאלה, האם הערכים הרוחניים הקיימים בעולם, המזוהים בהגדרה רחבה בתחום האסטטיקה, הם הביטוי למציאת הרוחנית הקיימת בעולם, ותפקידו של האדם הוא להוריד אותם למציאות ולממש אותם, או שהם מהוים רק תחנת ממסר, מעין נקודת מפגש בין העולם הממשי לעולמות גבוהים יותר, רוחניים יותר, ומטרתם לתת לבוש ומסגרת למערכת אינטראקטיבית שצריכה להתקיים בין הנמוך ביותר לגבוהה ביותר, שמשמעותה קשר דו כיווני בין העולמות. קשר דו כיווני כזה, קיים בתורה, וגלום במושג הברית, ובכך נאבקו היוונים. התורה עצמה, לא מתכחשת לערכים שיש ליוונים להציע בתחום היופי, החל מברכתו של נח ליפת, וכלה בתחום ההלכתי הקונקרטי, הרואה ביופי ובאסטטיקה מרכיבים הכרחיים בקשר בין האדם לבוראו:
"זה אלי ואנווהו" (שמות ט"ו, ב)  – אתנאה לפניו במצוות (תלמוד בבלי, שבת , קלג).
 
והמסמלת מכל את איכויות היופי בשפה היונית היא השפה היוונית, שבה הותר לכתוב את התורה, כפי שמפרש רש"י את דברי התלמוד על ברכת נח ליפת:
                                    יפיותו של יפת: הוא לשון יון (רש"י תלמוד בבלי, מגילה, ט )
 
אולם היהדות קובעת יחסי עיקר וטפל ברורים, בין עולם