האם סיפורים עתיקים חכולים לרפא טראומות?

תיאטרון המלחמה מסתוב כמעט עשור בבסיסים של הצבא האמריקני, בכל רחבי ארה"ב ובעולם.

המחזה הוא "איאס" גיבור מלחמה ביוון העתיקה, נכנס לדיכאון כי חברו הטוב אכילס נהרג בקרב.מושפל בידי מפקדיו קבל התקף טירוף ועיוורון, וטבח עדר בקר בחושבו שאלו הם מפקדיו.שפגעו בכבודו ובגדו בו.

כאשר התעשת התמלא ברגשי אשמה ובושה, והתאבד. הקהל שהיה מאוכלס במאות קצינים וחיילים ובני משפחותיהם, ביניהם הקצין הגבוה ביותר בארה"ב, השתררה דומיה הצופים נעו באי נוחות.

תיאטרון המלחמה מופיע באולמות פשוטים ללא תפאורה, שחקנים ידועים מקריאים בפני הקהל אחת מהטרגדיות היווניות הקלאסיות. הדרמה האמיתית מתחילה כאשר הקריאה מסתיימת, התהליך הוא ריפוי חדשני המשתמש בטרגדיות כקטליזטור לשיחה.

חייל בן 19 אמר כולנו מכירים את הדיכאון והטירוף, כולנו גם מודים שזו האמת הלא מכובסת על מה שקורה באמת במלחמה. בתום הקריאה משתתף הקהל בתחושות וברגשות שזה עורר בהם. בזה אחר זה קמים ומשתפים בחוויות הקשות שעברו בעיראק ובאפגניסטן שחיות בתוכם כמו פצצה מתקתקת.

את ההזמנה הראשונה קבלו ב-2008, נערך כנס מיוחד בסן דייאגו היו שם 800 חיילי מרינס בכל הדרגות עם בנות זוגם. הנושא היה מה שנקרא בעגה של המרינס "לחץ קרב" מה שאצלנו נקרא "פוסט טראומה.

השחקנים הקריאו שש סצינות מתוך הטרגדיה "איאס" ומתוך "פילוקטוס" המספרת על גיבור מלחמה שחבריו נטשו אותו על אי לאחר שנחש הכיש אותו.
בסיום הקריאה השתררה דממת מוות באולם, לאחר מכן פרץ של מחיאות כפיים סוערות ורב שיח מרתק, הקדישו הם רק 45 דקות אך השיח נמשך שלוש וחצי שעות, הם סיפרו על החוויות הנוראיות שעברו עליהם , עד לאותו יום לא סיפרו ולא שיתפו אף אחד, הם דיברו בפני קהל של יותר מ-400 איש.

תחקיק של וושינגטון פוסט חשף תנאים מזעזעים שבהם היו נתונים חיילים  פצועים במלחמה בעיראק ובאפגניסטן, הנתונים על מצבם הנפשי היה קשה.
המחלקה לעניני חיילים משוחררים באר"הב  ערכה סקר בו השתתפו 55 מליון חיילים משוחררים מכל רחבי ארה"ב, משנת 1979 עד לשנת 2014 לפי הנתונים 20 חיילים משוחררים התאבדו מדי יום, 60% מהם סובלים מבעיות נפשיות כתוצאה מהשירות בתקופת המלחמה, ו- 40% חשבו על התאבדות.

נתונים קשים אלו דחפו בכירים בכירים בצבא האמריקני על דרכים שיעזרו להם לשחרר את הלחץ שהצטבר אצלם, ובדיוק למקום הזה נכנס תיאטרון המלחמה.

השאלה שנשאלת כיצד טרגדיות על כאב ומוות יכולים לרפא אנשים?

טראומה במהותה היא חוויה שגורמת לאדם להרגיש מאד בודד, זה אחד מהאספקטים האוניברסליים לגבי כל סוג של טראומה,אנשים מרגישים שהם היחידים על כדור הארץ שחוו כאב כזה.

כאשר בתוך סיפור עתיק של טרגדיה יוונית אתה רואה השתקפות של החוויה שעברת עם סבל וכאב כמו שלך אתה מרגיש לגיטימציה לתחושות ולרגשות שלך, אתה כבר לא לבד לא רק במדינה, או בעולם, אלא גם לאורך כל הזמן עוד מהתקופה העתיקה.

זה נותן תחושה של הקלה עצמית כאשר אתה עושה זאת, במקום המלא באנשים שעברו חוויות דומות וזה משחרר.
אשה קמה וסיפרה כאשר חזר בעלה מעיראק בפעם השניה, לא הכרתי ראת הגבר שאני מכירה מהתיכון ונשואה לו עשרים שנה, זה היה כמו להביט באדם זר, עיניו היו קודרות מלאו שנאה, כלפי מפקדיו שבגדו בו.

היה כנס של עשרים גנרלים בדרגה הבכירה ביותר, היו גם אנשים מכל הדרגים ובני משפחה, כאשר הם דברו , דמעות הציפו את עיניהם, על כובד האחריות, ועל השאלות שמטרידות אותם שוב ושוב, האם עשיתיח מספיק כמנהיג?
כאשר נשאל מדוע כתב סופוקלס  את המחזה "איאס"  כדי לאמן את החיילים היוצאים לקרב, היה רוצה לראות סוג של אימון כזה לפני שחייליו יוצאים לקרב. למרות כל האימונים האינטנסיביים שהם עוברים לפני המלחמה  מעט מאד צבאות מכינים את החיילים להשלכות נפשיות ומוסריות של המלחמה כמה נכון. אנשים צעירים שנזרקים למצבים בלתי אפשריים מבחינה מוסרית ואין להם תשובות חד משמעותיות איך לנהוג, ומצבים אלו רודפים אותם כל חייהם.

מחברי הטרגדיה היוונית הבינו זאת, וכל הכינו את הצעירים למה שעלול לקרות להם בחייהם הבוגרים. הפסיכיאטר ג'ונתן שאי אשר זכה בפרסים מרובים, הקדיש את חייו לטיפול בחיילים שחזרו מויטנאם עם פגיעות והתנהגויות של "פוסט טרואמה" הוא משווה חוויות קשות של חיילים המלחמה לאלו שתיאר הומרוס גדול משוררי יוון העתיקה לפני 3000 שנה, ביצירותיו "איליאדה" ו-"אודיסיאה, יצירות אלו מספרות על התקופה האחרונה של מלחמת טרויה שנמשכה 10 שנים.

סיפורים אלו עוזרים לחלוק את הסבל האובדן הבגידה והדכאון שיוצרות המלחמות, לחזור להיות חלק מהקהילה.

משרד ההגנה ביקש מתיאטרון המלחמה לערון סיורים במאות בסיסים צבאיים בכל רחבי ארהב.

הם עושים עבודה כבירה, מופיעים גם בבתי סוהר בפני אסירים וסוהרים , מכורים לסמים ובפני קהילות שסבלו מאסונות טבע.
הם מופיעים בכנסים בפני קהלים מגוונים מכל אורחות החיים, היכול להקשיב זה לזה, זה מספיק רחוק ומספיק קרוב, ובעיקר החיבור הקשב והקשר עם הקהילה.