בעקבות החוק הפולני החדש: הפולנים במלחמת העולם השנייה – שותפים פעילים ונלהבים לשנאת היהודים ולרציחתם

דב ויינמן היה בין אלה שהתמזל מזלם והצליחו להימלט ברגע האחרון, ממש לפני כניסת הגרמנים לעיירה, מפולין מזרחה לעבר רוסיה. את שנות המלחמה "בילו" הוא ובני משפחתו בכפר נידח בסיביר הקפואה בעבודה קשה ובתנאים שכמעט לא ניתן לשרוד בהם. עם סיום המלחמה חזרו בני המשפחה לפולין. רק אז נודע להם על השואה. על השמדתם של מיליוני יהודים, ביניהם כמעט כל בני עיירתם, מישלניצה.
דב מתאר בספרו הביוגרפי "המלחמה ששינתה את חיי" את הימים הללו:
מיד עם חזרתנו לפולין ב-1946 גרנו בעיר ורוצלב. שם התבשרנו לראשונה על הטרגדיה הנוראה שפקדה את כל יהודי אירופה ואת יהודי פולין בפרט. המוח האנושי אינו מסוגל לתפוש את המציאות שאליה הגענו, מציאות של חורבן ומוות שהתרחשו בשנים הספורות שבהן חיינו ברוסיה. היה לי קשה להאמין למה ששמעתי. לכן החלטתי לנסוע לעיירת מולדתי כדי לראות מה נשאר מן החיים שהיו לנו שם.
באותה תקופה שררה בפולין אנדרלמוסיה וכנופיות של פשיסטים ומתנגדי המשטר הקומוניסטי, ערכו חיפושים ברכבות אחרי קצינים רוסים ופליטים יהודים והתנכלו להם, ואף השליכו אותם מן הרכבת תוך כדי נסיעה. למרות זאת החלטתי לצאת לדרך. עליתי על רכבת לילית בוורוצלב. הצפיפות ברכבת הייתה איומה, האנשים נצמדו אחד לשני ושרר חושך מוחלט. שמעתי בין האנשים הערות אנטישמיות ובדיחות על יהודים. בצמוד לי עמדה אישה פולניה ושוחחנו בינינו על היהודים, כמובן מבלי שגיליתי לה שאני יהודי.
לפנות בוקר הגענו לקרקוב. שם עליתי לאוטובוס שנוסע למישלניצה. כשהגעתי למרכז העיירה, נעמדתי והתבוננתי סביבי. ראיתי אנשים שאיני מכיר. לא פגשתי אף יהודי, כאילו האדמה בלעה אותם. פניתי לכיוון הבית שלנו, עליתי לדירה שלנו ודפקתי בדלת. אישה מבוגרת פתחה לי את הדלת ושאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה: "אין לי בקשות מיוחדות, אלא רק להיכנס ולראות את הבית מבפנים ולהיזכר בילדותי". היא הביטה בי בפליאה ואמרה: "הרי גרו פה יהודים!". אמרתי לה: "את צודקת, אני ומשפחתי גרנו פה". כששמעה את דבריי מיהרה לטרוק את הדלת בפניי.
לאחר מכן הלכתי לבקר משפחה פולנית (ידלובסקי) אשר בת המשפחה, לינקה, הייתה חברה של אחותי ושתיהן הלכו יחד לבית-ספר הממלכתי והיו חברות טובות. לא פגשתי את לינקה. אימה שפתחה לי את הדלת לא הכירה אותי. אחר-כך דיברנו על העיירה ועל היהודים שנעלמו כולם. היא סיפרה לי שאחד היהודים, שמו וינד, חזר לעיירה וקיבל את רכושו בחזרה באותו יום. אלא שבשעות הלילה הוא נרצח. שמעתי את הסיפור והזדעזעתי. מיהרתי לעזוב את העיירה.
כשהגעתי לתחנת האוטובוס ראיתי שיש לי חצי שעה עד להגעתו וניצלתי את הזמן לטייל ברחובות. לתדהמתי ראיתי על המדרכה אבנים עם אותיות בעברית ושמות נפטרים. נחרדתי מכך שחיללו את המצבות של היהודים והשתמשו באבנים לבניית המדרכה...

רותי ליאור - כתיבת סיפורי חיים   www.rutylior.com