הסוד שמאחורי המסכה – פורים בתורת החסידות

בלוח השנה היהודי, הגדוש חגים וימי זכרון בעלי משמעות דתית ופילוסופית עמוקה תופס חג הפורים מקום מיוחד. לא רק שלא חלות בו מגבלות שונות הקשורות לעשיית מלאכה או לאכילה, כאותן הנמצאות בחלק מהחגים, אלא להיפך, התחושה היא של הרחבת גבולות והתרים, ועידוד, גם אם זמני בלבד, של התנהגויות שאינן מקובלות בחיי היום יום. ילדים ואף מבוגרים נוהגים להתחפש בפורים, בשעת קריאת המגילה נוהגים להכות ולהרעיש בזמן איזכורו של המן, הגיבור הרע של מגילת אסתר, ובנוסף לכל, נוהגים להרבות בשתיה עד לידי התבסמות ואף ויותר מזה. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[1].
מאוירת הקרנבל, הליצנות וקלות הראש לכאורה, המאפיינת את חג הפורים, ניתן להתרשם כי מנייתו של יום זה בין חגי ישראל היא חריגה ויוצאת דופן, ואולי אף מקרית. אולם המקורות הקדומים מייחסים לו מעמד לא רק של שוה בין שוים, אלא אף יותר מזה:
"כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם"[2]
מדרש זה מעמיד כמובן את חג הפורים במעמד נבדל, לא בשל קלילותו אלא להיפך, בשל העובדה שיש בו משמעות ומסר פנימיים שכחם ועמידותם נצחיים וגבוהים  מאלו של כל שאר מועדי ישראל.
שאלת הניגוד בין הרשמים השונים עולה אם כן ביתר שאת ויתר עוז. במידה מסויימת ניתן לומר, כי ניגוד זה, באופן פרדוקסלי, מהותי ונחוץ דווקא משום משמעותו העמוקה והפנימית של חג הפורים, כפי שהיא מתבטאת במקורות המחשבה היהודית, הקדומים והמאוחרים יותר. הניגודים בין המבט החיצוני להבנה הפנימית, בין ליצנות לרצינות, בין מחשבות אדם לתוכניות האלוקים, בין הגלוי לנסתר, הם מוטיבים החוזרים ומופיעים בהקשריו השונים של פורים, במנהגיו, במקורותיו ובמשמעויותיו הפילוסופיות. הם נגלים ושוב נעלמים, וקיימת תחושה שקשה לפשט את מערכת הסמלים והמחשבות המורכבת הזו לכלל הבנה פשוטה וברורה. היא מופיעה ושוב נעלמת, כמו המביט בשמש, לרגע נגלית במלא הדרה ושוב, מחמת הסינוור ושפע האור, מטשטש המראה ונגוז, או כאורו של הברק, המבליח בחשיכה ומאיר באור גדול, ומיד נגוז ונעלם[3]. הסוד האמיתי הוא זה, שגם כשהוא מתגלה, עדיין הוא נשאר בגדר סוד. סודו של חג הפורים הוא בגילוי הנסתר ובהבנה שכמה שננסה להעמיק, עדיין רב הנסתר על הנגלה. במאמר זה נעקוב אחרי ציוני דרך היסטוריים ופילוסופיים, שיאירו את הנסתר ולאורם יתגלה שהסוד עמוק אף יותר[4].
משמעותו של שם החג:
נקודת מוצא לדיוננו ישמש שמו של חג הפורים, שמקורו מופיע במגילת אסתר במפורש.
"וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה:
וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר[5]:
ובעקבות השתלשלות המאורעות והתהפכות מחשבתו הרעה של המן נקבע לדורות חג הפורים:
"עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם[6]".
המילה פור היא מילה פרסית, והפסוק במגילה אף רואה צורך לתרגם אותה לעברית – "פור – הוא הגורל". מתמיהה העובדה שהמסורת קיבלה לדורות שם שמקורו בשפה זרה, המתייחס לכוונות הזדון נגד היהודים ולא להצלתם.
קביעת שם חג יהודי על בסיס מילה פרסית – 'פור', ולא על מקבילתה העברית – 'גורל', והעובדה ששם זה התקבל לדורות כשמו של החג, מלמדת שלעובדת היות שם החג מתורגם, יש משמעות מהותית. לתרגום בכלל משמעות עמוקה במחשבה היהודית. התלמודים הירושלמי והבבלי נכתבו ארמית, התורה תורגמה לארמית, ותרגומיה קיבלו מעמד הלכתי חשוב[7].
לעומת העברית, שפת הקודש, שפת התורה, שפת השדר האלוקי כפי שהוא ניתן לאדם, הרי התרגום, במהותו, מבטא את הצד הקולט, את המקבל, את האופן בו המסר מתפרש. השייכות של התרגום לעולם האנושי, הריאלי, בא לידי ביטוי בדברי המדרש:
"אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי"[8].
אין המלאכים, השוכנים בעולמות עליונים ורוחניים, מבינים את שפת התרגום. זו שפתם של בני האדם העוסקים בפיענוח המסרים האלוקיים מתוך המציאות בה הם חיים. כדי להבין שפה כזו, צריך להיות בן אדם.
שמו של החג מצביע אם כן, עוד לפני שעסקנו בתוכנו, על נקודת מבט המיוחדת לבן האדם, מבט אנושי שנקודת המוצא שלו היא העולם הממשי, הראלי. על דברים (בפרפרזה על שיר ישראלי ידוע) שרואים מכאן ולא רואים משם. מכאן ניתן להסיק שהבנת המציאת ותפישת העולם כפי שהיא מתקיימת על ידי בני האדם, היא יסוד מרכזי בהבנת מהותו של חג הפורים.
עיון במשמעות השם יקדם אותנו צעד נוסף. מה היא משמעותו של הגורל, מה מבטאת הפלת הפור על ידי המן? מה משמעותו של חג שנקבע לרגל מפלתו של האוייב שהשתמש בשיטת ההגרלה כדי לקבוע מועד לטבח היהודים, ומנציח שיטה זו בכינויו?
האידיאולוגיה של המן ומקורותיה
המן, באופן לא מקרי לחלוטין, בחר בשיטה של בחירה אקראית במועד מסויים[9], שיטה שכל כולה מבטאת מקריות. המתודה במקרה זה, חשובה לא פחות מהמטרה. המטרה – השמדת העם הנבחר, כדי להוכיח, כפי שנראה בהמשך, שאין קיום לבחירה זו. המתודה – שימוש במקריות, כדי להצהיר כי המקריות, היא התכונה השלטת בעולם וכי אין בחירה ואין השגחה אלוקית.
המן אינו סולל דרך חדשה, אלא ממשיך בדרכי אבותיו. עקבותיהם של אלו מתגלות ללא קושי בכתובים:
"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אתו"[10].
ומיהו אגג אליו מתייחס המן?
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהֹוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה:
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:
וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם:
וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג  מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב[11]".
שאול המלך עבר על ציווי ה' וחמל על אגג מלך עמלק, וסופו, כפי שמתאר התלמוד, שנולד מזרעו המן הרשע[12].
על מעלליו של עמלק, אבי אבותיו של המן הרשע[13], מספרת התורה בספר שמות:
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק  וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים"[14].
רק יצאו ישראל ממצרים, והם בדרך להר סיני לקבל את התורה, וכבר מתגלעת עליהם מלחמה, הראשונה בתולדותיהם, מלחמה עם עמלק. להיותו של עמלק הראשון להלחם עם ישראל נתנו חכמים משמעות מיוחדת:
"אמר רבי חוניא משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אע"פ שנכוה הקירה לפני אחרים אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו נפל פחדן על כל האומות שנא' (שמות טז) אז נבהלו אלופי אדום וגו[15]' כיון שבא עמלק ונזדווג להם אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני או"ה[16]".
 
ברגע השיא של התגלות האלוקים בעולם, הניסים המופלאים במצרים ובים סוף, והרושם הגדול של גילוי זה על העולם כולו, ברגע נורא הוד זה, מתגלה אוייב האמונה, המכחיש את ההצהרה האלוקית על קיומה של השגחה ועל בחירתו של עם ישראל כשליח ה' להפצת האמונה. עמלק, מוסר נפשו וקופץ למים הרותחים, כדי לסלול דרך לבאים אחריו, לקרר את הרושם ולהחדיר את הספק[17].
חכמים ראו רמז במילים אלו, לא רק לשיטה, אלא גם לתוכן: שורש המילה 'קרך'[18] הוא: ק'ר'ה' –  מלשון מקרה. בהקשר זה, במובן מקריות. יש כאן רמיזה לטענתו האידיאולוגית של עמלק, שכל המתרחש הוא מקרי, ללא מכוון, ללא השגחה אלוקית. טענה זו באה להחדיר, גם בליבו של המאמין, את התחושה שיתכן שחושיו מטעים אותו, שיתכן שגם לדברים הברורים ביותר שהוא רואה, ניתן לתת הסבר אחר, מדעי, רציונלי, חילוני. עמלק מייצג את הכוח בעולם, המתנגד לאמונה, כוח הספקנות – ומענין, שהגימטריה של עמלק, עולה בשווה עם המילה ספק[19]:
 
ע = 70                           ס = 60                       
מ = 40                          פ = 80
ל = 30                           ק = 100
ק = 100
   = 240                             = 240
מה גרם לעמלק שבא על ישראל?
אולם עיתוי המאבק עם עמלק גם הוא אינו מקרי. המשל הידוע אומר: "לא העכבר גנב, החור גנב", כלומר, העכבר ניצל את הרשלנות של בעל הבית,  וככל הנראה החור היה מוכן עבור עמלק:
" וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ *בִּרְפִידִים* וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה:
וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:
            וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:
            וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם[20]:
המצוקה של ההולכים במדבר ואין להם מים לשתות, יכולה להיות מובנית. מה שמעלה פליאה גדולה היא צורת ההתבטאות שלהם, כפי שהיא מצוטטת במובאה זו: "וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". כיצד, לאחר הגאולה המופלאה עתירת ניסים מעבר לכל דמיון, יש להם לבני ישראל עזות פנים כנגד ה', לנסותו, להטיל ספק בקיומו, ולשאול – היש ה' בקרבינו אם אין? משל יפה לכך מופיע במדרש:
" מה כתיב שם  'היש ה' בקרבנו אם אין'- 'ויבא עמלק'. וכי מה ענין זה אצל זה? משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק[21]".
בספרות החסידות, מסמל עמלק את כח הרע, את יצר הרע, הן כגורם חיצוני וממשי הנאבק באומה היהודית, והן כמרכיב נפשי במאבק הפנימי של כל אדם ואדם בין טוב לרע. הוא מופיע ומנסה להשפיע במקום בו הוא מגלה חולשה, ובמקום זה גילו ישראל חולשה גדולה. עמלק לא יצר אצלם את הספק, הוא הופיע כשהספק כבר החל לחלחל[22], והתפרץ למעשה לדלת פתוחה. הוא רק ניסה להשתמש בו ולהרחיבו.
דרשו חכמים את שם  המקום בו התרחשו מאורעות אלו – עלה הספק ובא עמלק, 'רפידים': רפו ידיהם מדברי תורה. המילה רפידים מתחלקת בעברית לשתי מילים – רפ (חלש) – ידים.
תפקידה של היד אינו מקרי. היא שייכת לתחום הבחירה בין טוב לרע.  היד מייצגת את הכוח האנושי, לקיים את רצון ה', מצד אחד, או למרוד בו, מצד שני. תכונה של היד, שהיא האבר היחיד בגופו של האדם, שיכול להתרומם מעל הראש. הדבר מסמל, שבכוח העשיה ניתן להעלות דברים לדרגה גבוהה ולמעלה גבוהה מכל פעילות שכלית ורוחנית, אולם מצד שני ניתן בכוח היד, להרוס ולשבור סדרים, ולהגיע גם למקומות אליהם אסור להגיע.
בהקשר עם עמלק מופיע היד פעמים נוספות:
" וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
וַיַּחֲלש[23]ׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי:
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה ל