החורש.

חברות וחברים יקרים, סיפור לסוף השבוע.

שחר עלה. היקום התעורר ואנחנו מקיצים יחד עימו. צונחים לתוך יום חדש, וכל מה שהוא מביא עימו.

איש שתקן, 'עוף מוזר'. מזה שנים, מהלך הוא בתוכנו, אין לו בית...
אני פוגש אותו באקראי, או, נכון לומר, רואה אותו פעם בפעם באחת חצרות הבתים. תמיד אותו סרבל כחול, וכובע קסקט כחול, לראשו, עובד...
פניו, פני ספינקס, לא ניתנים לפענוח. אך, בעין בוחנת, גילו ייאמד, פחות מאמצע החיים...
ואז, הוא נעלם לחודשים מן הנוף הישובי, עד ליום שהוא שוב מופיע, עובד באחת החצרות. מעדר, או מזמרה בידו, שוקד על מלאכתו. גוזם גדר חיה, משתלחת. "היכן הוא לן", תהיתי לא פעם...

בוקר אחד, באחת ההליכות הארוכות שלי, סטיתי ממסלולי הקבוע, ופניתי לעבר החורש הגדול העוטף את בתינו משלוש עבריו.
העמקתי חדור למקומות אפלוליים עשירי עלווה. מקומות אליהם אף פעם לא הגעתי.
מוחי זך, צלול, רחוק ממחשבות יומיומיות, על אדם, ארנונה, מיסים, וכיוצא בזה. האזנתי לרחש היער, לציוץ הציפורים דיירי החורש. לנגינת הרוח הקלה הפורטת על קלידי הענפים הזעים למגעה.
קרן אור פילסה דרכה בינות צמרות עצי החורש, נחה על תקרה סרוגה ענפי גפנים ירוקים, אדומים.
סוכה טבעית, יצירה של הטבע בנויה. פינת חמד עלומה בלב החורש, מוסתרת מן העין, בוהקת בירקותה.

בתוכה אבן שטוחה לבנה מרופדת עשבי בר. האיש ישב עליה. פניו לא כפני הספינקס, אלא פנים שלווים חרושי מבע חולמני.  ספר קריאה בידו, וכוס חת פעמית צבעונית למשקה חם, ממנה הוא לגם.
מבטנו הצטלבו. לא דברנו, ולא ניסיתי להפר את שלוותו הקדושה. נדתי בראשי, חזרה למנוד ראשו, ברכה אילמת ללא מילים של אדם לאדם הרואים זה את זה.
ברגע הבא, הסתובבתי וחזרתי על עקבותיי, כשצביטה קטנה של קינאה מדגדגת בבטני...