"עקומים" - מחזה מאת מרטין שרמן בתיאטרון הבימה, בבימויו של משה קפטן, מתאר סיפור אהבה מרגש המתרחש בגרמניה הנאצית על זמן שאול. המשחק המעולה וקולות השירה לצלילי המנגינות שהלחינה קרן פלס, מפלחים את הלב.

צילום:ז'ראר אלון
 
המחזה "עקומים" עטור הפרסים, שנכתב על ידי מרטין שרמן ב 1979- זכה להצלחה בכל העולם, חודש כמה פעמים בלונדון והועלה גם בארץ.

תקציר העלילה

ברלין 1930. מקס ורודי הם זוג החי את חיי הלילה של ברלין הדקדנטית, במסיבות שחיתות: קוקאין, אורגיות ומופעי דראג. סיפור רדיפתו של מקס נפתח ב'ליל הסכינים הארוכות' בברלין, במהלכו הוצאו להורג אנשי האס. אה ( A.S ) בהוראתו של היטלר, לאחר שהואשמו בניסיון לבצע הפיכה נגד המשטר. מקס נתפס ונשלח למחנה ריכוז שם נחשבו ההומואים, עונדי הטלאי הוורוד, לנחותים אף יותר מהיהודים. מסיבה זו מחליט מקס להתחזות ליהודי ולענוד טלאי צהוב, ובלבד שלא תתגלה זהותו המינית.

בתוך שיגרת הדיכוי של מחנה הריכוז בדכאו, מתוודע מקס להורסט ואהבתם האסורה צומחת. קשה לתאר בדמיון כיצד יכול להתפתח קשר כלשהו בין השניים, כשהם עוסקים כל הזמן בעבודת פרך ונתונים לביקורת; אסור להם להטות ראשם האחד כלפי השני ובטח שלא להחליף מילה ביניהם. חרף כל המגבלות הללו, באחת הסצנות המפורסמות במחזה, האסירים מקס והורסט מביאים זה את זה לפורקן מבלי לגעת אחד בשני, בזמן הפסקה בעבודה כשהם עומדים זה לצידו של זה. הורסט חולה, מתקשה לנשום, מקס מדריך אותו בשקט לתאר בעזרת הדמיון שהם נוגעים איש ברעהו, ואט אט הם מצליחים בתרגיל המדמה היפנוזה עצמית לחוש כאילו הדברים מתרחשים במציאות. רגע של התעלות ואולי ניצחון הרוח בתוך ים הזוועות.

"הסצנה הזאת היא ביטוי של הישרדות, של שמירה על חלק מהזהות שלך", מדגיש שרמן. לדבריו, המחזה במובן מסוים הוא על זהות.
"רציתי להעביר מסר של אהבה" אומר מרטין שרמן, מחזאי ותסריטאי אמריקני ממוצא יהודי, יליד פילדלפיה, בן יחיד להורים מהגרים מרוסיה.

(לקראת סוף שנות השישים, החל לכתוב את מחזותיו הראשונים, זכה בהכרה ובתהילה עם העלאת "עקומים" בשנת  1979 - מחזה שהוצג ב-35 מדינות. המחזה זכה לעיבוד קולנועי בשנת 1997 בהשתתפותם של קלייב אוון, איאן מק'קלן ומיק ג'אגר. ב – 1989 הוצג על בימת התיאטרון הלאומי האנגלי כחלק מסדרת "המחזות של המאה".
כהומוסקסואל מוצהר, מרבה שרמן לעסוק במחזותיו באפליה ובהשפלת מיעוטים, מכל השכבות והמינים. עשרים ממחזותיו העוסקים בנושאים הללו הועלו בלמעלה משישים מדינות).

המשחק המשובח והמדויק של השחקנים ובראשם מיכאל אלוני ונדב נייטס, קורע את הלב. חשתי כאילו אני חיה בתקופת השואה. ישבתי דרוכה ומתוחה, חוששת לגורלם, מצפה עדיין שיקרה נס ושהם יינצלו. הזמר שי גבסו בדמותה של גרטה הפגין משחק מהמם ואותנטי. המוסיקה שהלחינה קרן פלס (שנוכחה באולם ונראתה נרגשת), חלחלה לכל נימי הנשמה.
הייתה זו חוויה עוצמתית, שליוותה אותי ימים ארוכים.
 
היוצרים:
מאת: מרטין שרמן, תרגום: הלל מיטלפונקט, בימוי: משה קפטן,  תפאורה: ערן עצמון, מוסיקה: קרן פלס, עיצוב תלבושות: ילנה קלריך, תאורה: זיו וולושין.

בהשתתפות:

מקס: מיכאל אלוני, הורסט: נדב נייטס, רודי: נדיר אלדד, וולף/קורפורל: גל גולדשטיין, הדוד פרדי: מיכאל כורש/רוברטו פולק, גרטה: שי גבסו, קצין נאצי: אורי הוכמן, קאפו/חייל: ירין סביון. פסנתרן: שלי בינמן.