המחזה "אותלו" מאת ו. שקספיר המוצג בתיאטרון הקאמרי - בבימויו של עירד רובינשטיין - מעלה תופעות אנושיות נצחיות: גזענות, אהבה, קנאה ובגידה בעיבוד מודרני וביצוע סוחף ומרגש.
צילום: רדי רובינשטיין
אותלו, מפקד הצבא הבכיר, גבר שחור, מתאהב בדסדמונה לבנת העור. הנישואים המעורבים מעוררים סערת רגשות וקנאה בוערת. יאגו, שלישו הצבאי הבוגדני של אותלו, משכנע אותו בעקשנות ובעקביות שדסדמונה בגדה בו. בסערת רוחו הפגועה, אותלו רוצח את דסדמונה ומתאבד. אהבה גדולה הופכת בגלל מזימה זדונית ושקרית לרצח במשפחה.
הטרגדיה המשפחתית של אותלו מפנה את הזרקור אל התופעות של גזענות, אהבה, קנאה ובגידה הרווחות משחר ההיסטוריה, גם בימינו, למרות שיש המציגים דעות ליברליות ונאורות כביכול, כלפי חוץ.
גיהנום בתוך הגולגולת
לדבריו של עירד רובינשטיין, במאי ההצגה, "הגיהנום הלוהט ביותר הוא זה שאנו מייצרים לעצמנו". צודק לדעתי. ניסיון החיים מלמד שכך הוא. ואכן, יאגו, (שאין לבגידתו סליחה ומחילה לתחושתי), המכיר את אותלו ככף ידו, הצית אמנם באותלו את ניצוץ הקנאה, אבל שייקספיר לא מסיר מאותלו את האחריות לגודל הבערה.
מתעוררת שאלה, איך אישיות אדירה כמו אותלו, לוחם נועז, טוטאלי, טקטיקן בחסד, בעל תובנות של פילוסוף ומבע (גם אם מחוספס) של משורר, מפעיל את כל קשת היצרים האדירה המרכיבה אותו, כנגד עצמו, בדומה לחולה במחלה אוטואימונית, במהלכה הגוף תוקף את עצמו?!
כשאנו מתוודעים ליאגו בתחילת המחזה, נוצר רושם שהוא אדם שכל הסובבים אותו מדברים בשבחי יושרו, אולם הוא עצמו מגלה שהקנאה כבר השחיתה בו את כל הטוב ומה שאנו רואים כלפי חוץ זוהי רק המעטפת.
הבסיס לחברות של אותלו ויאגו הוא הצבא, וכאח לנשק - אותלו סומך על יאגו באופן מוחלט, ואת האמון הזה מנצל יאגו במזימתו.
הוא מכניס לראשו של אותלו שדסדמונה, שנראית דמות נשית ורכה (אביגיל הררי המצוינת) בוגדת בו ומנסה לשכנע אותו בסיפורי סרק שלא היו ולא נבראו. אך כשפוגעים בנקודות רגישות של אדם שמועד לקנאה (והשד יודע אם גם לא נקמן באופיו), שומר נפשו ירחק.
באמצעות דמותו של אותלו יכולתי לראות כיצד אדם 'מתבשל' לאט לאט במיץ של עצמו, עד שבכל צעד של דסדמונה הוא מוצא סימני בגידה וכשיש לידו 'חבר' כזה נאמן בדמותו של יאגו – שעל פי הכריזמה ויכולת השכנוע המעולה שהפגין על הבמה מסוגל להשתיל 'חיצי רעל' בגוף, בראש ובנשמה, קל להבין כיצד ליבה את סערת רוחו של אותלו והטריף עליו את דעתו.
דמויות נוספות במחזה, כמו רודריגו (נדב אסולין) או אמיליה (שרה פון שוורצה) בת לווייתה ואשת סודה של דסדמונה – שהפגינו משחק מעולה – תרמו לליבוי אש הקנאה של אותלו.
היה לי קשה לצפות בסצנת הרצח של דסדמונה במיטתה ועוד לחשוב על כך שגם ברגע שכבר קלטה מה עומד לקרות, לא הייתה לה דרך מילוט. וגם כשאמיליה כבר רצתה להיחלץ לעזרתה, הסתבר שכל הדלתות היו נעולות.
המחזה "אותלו" מצא חן בעיניי בזכות השחקנים שגילמו את תפקידם בצורה מושלמת – ובראשם: עמוס תמם (אותלו), רמי ברוך (יאגו) ואביגיל הררי (דסדמונה). נדב אסולין בדמותו של רודריגו, המנסה להטביע את יגונו (באיזו גיגית) ומשמיע זעקות שבר, גרם לי להתגלגל מצחוק, למרות שהמסכן סבל. מישהו אשם לו שהוא חי באשליות?!
המחזה נראה כמלאכת-תיאטרון יצירתית, בימוי מקורי, תרגום שקספירי טוב וברור, תפאורה ותלבושות מעניינים, תנועה תואמת את רוח המחזה. אמנם מידי פעם ניתזו עליי מים מהתנועה האנרגטית של הדמויות שחצו את תעלת המים שנחצבה בקדמת הבמה, אבל לעומת הסבל והכאב שחוו גיבורי המחזה, הודיתי לאלוהים...
בתום ההצגה הרמנו כוסית עם השחקנים (שאותות הסבל לא ניכרו על פניהם) והטבנו את ליבנו בשוקולד מריר שהמתיק את 'גלולת האכזריות' שנראתה על הבמה.
היוצרים:
תרגום: אלי ביז'אווי, בימוי: עירד רובינשטיין, תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב, מוסיקה: רועי ירקוני, תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), תנועה: עמית זמיר, שפה ודיבור: אסי אשד.
משתתפים:
עמוס תמם, רמי ברוך, אביגיל הררי, נדב אסולין, שלומי ברטונוב, ירדן ברכה, שגיא הלפרין, טל וייס, יגאל זקס, שרה פון שוורצה/אנדריאה שוורץ,