הסודות בתיאטרון בית לסין

אתמול זה קרה
הרבה זמן , מסיבות משפחתיות ואישיות לא יצאתי להצגת תאטרון. הרי ידוע מראש שאני פריקי של תיאטרון. עד לפני שנה נהגתי לראות לפחות הצגת תיאטרון בחודש. בתיאטרון גשר נגמרו בשבילי ההצגות וצריך היה לחכות להצגות חדשות. בבתי ספר למשחק בית צבי ברמת גן , בשכונת התקווה בבית ספר של יורם לווינשטיין, לא פספסתי הצגה אחת. בקיצור, אתמול הסתיימה תקופת היובש ויצאתי לי עם חברה טובה , גם בשביל לתת משמעות מיוחדת ליום ההולדת שלי שחל אתמול, להצגת הסודות ב.מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.
נכון יהיה גם להוסיף ש לפני שאני רואה הצגה אני די חורש סביב הנושא, התכנים, צוות השחקנים, הבמאי. במילם אחרות עושה שיעורי בית.
הפעם, בחרתי לראות את הצגת הסודות משני סיבות: ראיתי מעט הצגות של תיאטרון בית לסין וגם ראיתי כבר את הסרט הסודות לפני הרבה שנים ב2007 של הדר גלרון ואבי נשר.
שמתי לי למטרה , לבדוק איך התיאטרון מטפל בנושא רגיש כל כך- נשים בחברה החרדית מול הטיפול באותו נושא בדיוק בסרט.
מראש אגיד , שמדובר ביוצרת הדר גלרון, עם עבר פורה שכבשה את הבמות במיוחד ביצירה מקווה.
ולמה כל ההקדמה הזו? כגודל הציפיה כן גודל האכזבה.
מוזר, המבקים בעתונים השונים כמו הארץ , דה מרקר וכדי מהללים את ההצגה.
כל המבקרים משבחים את עבודת הבמאי, את צוות השחקניות והשחקנים ועוד.... ועוד...
ואני, ישבתי לי באולם די מלא בשורה שנייה ולא מבין.
מן הסתם, אתה חייב לצאת מהצגה עם איזה קטרזיס , כמו שאומרים היוונים הקדמונים. ואם לא קטרזיס אז לפחות כמה תובנות. לא קטרזיס ולא תובנות ו.... לא בטיח.
ומה היה שם? הדמויות , במקרה הטוב, היו שטוחות, משעממות, לא גרמו לי להרגיש שום דבר. שהרי זה התפקיד של ההצגה, במקרה הפשוט לרגש אותך, להפעיל את הראש והרגש ולהביא אותך להנאה. זה לא קרה, במקרה הטוב סיפרו לי על איזה ישיבה בצפת שהיו בה כמה התרחשיות אבל זה לא עשה לי כלום.
בסולם מיכה בין 1-10 עם הרבה התחשבות אני נותן 5
לא הבנתי טת תגובתך