"הדרך למטה" - מחזה אוקראיני המורכב מחמישה סיפורים דוקומנטריים, נוגעים ללב ומתובלים בהומור, מתוך נקודת המבט של נשים במלחמה. בכורה ישראלית בסטודיו של יורם לוינשטיין, בבימויו של דוראל זילברמן.

 
 
 
 צילום: רדי רובינשטיין

רעשים של שאון קרבות שבקעו מאי שם והדהדו בחלל אולם הסטודיו המחישו את הרקע להתרחשות המחזה "בדרך למטה". הרעש שהלם ברקותיי כהלמות פטישים, היה לי ממש קשה מנשוא ואני רק יכולה לתאר לעצמי כיצד חשו הנשים (גיבורות המחזה) בעורף החזית, כשהן נחשפו לקולות הנפץ ולמראות של החיילים הצעירים הנאבקים אלו מול אלו במלחמת אזרחים עקובה מדם, המותירה עקבות בגוף ובנפש.

המחזה "הדרך למטה"  - שנכתב לפני כשנתיים בלבד - מציג למעשה, מסע אינטימי אל תוך החוויות האישיות ביותר של נשים בעורף החזית במלחמת האזרחים שהתרחשה לא מכבר באוקראינה.
המחזה מתאר נשים צעירות ונאות שנותרו חסרות מעש  - בגלל מצב כלכלי קשה וסכנה להלך ברחובות ולהתחכך עם הלוחמים - במהלך המלחמה שניטשה ממש ליד ביתן. מעטות היו נשואות, לאחדות היה חבר שאך הכירו והנערות, בגיל העשרה היו מוכנות לעשות הכול ובלבד לחוש טעמו של מגע ושל קשר אנושי – צעד שזיכה אותן לא אחת בקריאות בוז וזעם של שכנות קנאיות ונרגנות.

מסתבר שמי שעבר את מאורעות המלחמה, נאלץ להרוג וגם ראה את חבריו נופלים לידו, חווה כנראה טראומה נוראית שעוררה בו רגשות מצוקה, תסכול, איבוד הביטחון העצמי ותשוקה אובססיבית (לרוב בלי להיות מודע לכך) לפגוע פיזית ונפשית בנשים ולפרוק באמצעותן את זעמו ואובדן מסוגלותו לענגן.

תאור התנהגותם מאפיין חיילים בפוסט טראומה, משער הבמאי דוראל זילברמן, שאיתו החלפתי מספר מילים אחרי ההצגה. אם רוצים להקיש מהמחזה לגבי חיילים ישראלים הלוחמים בחזית, אז מצבם של החיילים האוקראינים היה קשה יותר. בעוד שאצלנו, חיילים שנכנסים לעזה לדוגמה, יכולים גם לצאת משטח האויב, באוקראינה מדובר במלחמת אזרחים בשטח שאין לו גבול.

גיבורות המחזה, שנפרדו לא מכבר מאהוב נפשם, מפליגות בגעגוע על כנפי הדמיון ומדמות את רגע הפגישה המחודשת. בדמיון הן רואות וחשות לעתים את החיבוק, את מגע העור. בפועל, הן פוגשות גבר מבולבל, אוהב-שונא, נמצא בסערת רגשות שאינה נותנת לו מנוח ושלווה. הוא רוצה לקיים יחסים עם החברה, האישה, אך מראות הקרב שעולים לנגד עיניו והולמים ברקותיו הופכים אותו ל'פרא אדם' אכזרי ברמות.
התעללויות כה נוראיות כמו אלו המתוארות במחזה - אונס, איום בניקור עיניים, מיתה בחנק ועוד שיטות הרג שעוד לא ברא השטן. – קשות להכלה.

המחזה העלה אצלי מחשבות פילוסופיות על מוסר וצדק, תחושת קורבנות, מיהו מנצח ומיהו מנוצח ומה מאפיין את התנהגותם של בני אדם, כשהם חשים תקועים והכול מאיים לסגור עליהם, ללא יכולת לברוח מהגורם המאיים ולהשתחרר מלפיתתו המשתקת.

המשחק המעולה והאותנטי של כל השחקנים, במיוחד של השחקניות  המקסימות הוא נוגע ללב. היו רגעים שממש נתקפתי בחרדה כאילו אני היא זו שצריכה להתחנן על חיי. למרות שזוהי רק הצגה, לשחקניות מגיע צל"ש שעמדו בגבורה בכל תלאות המלחמה שחוו על הבמה.
הבימוי, התאורה והתפאורה הייחודיים הוסיפו נופך מיוחד לתחושת המציאות שחוויתי.
המנגינות והשירים של להקה אוקראינית שהיו שזורים במחזה רמזו בגדול להרגשתי, עד כמה החיים יכולים להיות נפלאים אם רק נרקוד, נשיר ונעשה אהבה.

המחזה עלה בבכורה עולמית בשנת 2017 בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון וזכה לשבחים והחודש  – עד ה- 12 באוגוסט , "הדרך למטה" עולה בכל ערב בשעה 20:30 ובימי שישי בשעה 16:00 בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, רחוב חנוך 19, שכונת התקוה.  

יוצרים:

מאת: נטליה וורוז'ביט, במאי: דוראל זילברמן, תרגום: עינת ברנובסקי , תפאורה: אלונה וינשטיין, תלבושות: אביב כרמי, תאורה: איל דניאל.

שחקנים, תלמידי שנה ג' בסטודיו:

לידור אדרי, איתמר אליהו/ קובי פרי, דורון ברוקמן/ דור הררי, אור משה/ אופיר מרטין, פיני גואטה, דניאלה דלין, נועם  ערד, לנה פרייפלד, יונתן קוגלר.