"אוסלו" מאת ג'יי.טי.רוג'רס המוצג בת. בית ליסין בבימויו של אילן רונן - דרמה מרתקת על המהלכים הדרמטיים שהובילו להסכם ההיסטורי בין ממשלת ישראל לאש"ף. מציאות רבת פנים.
צילום: רדי רובינשטיין
בני הזוג הנורווגי: טריה לרסן, מדען אידיאליסט המקורב למשרד החוץ הנורווגי, ואשתו, הדיפלומטית מונה יול, הם גיבורי הדרמה "אוסלו" של המחזאי ג'יי.טי.רוג'רס. הדרמה של המזרח התיכון מתוארת לדבריו, דרך העיניים שלהם.
לרסן ויול מחליטים לעשות את הבלתי אפשרי: לנסות להפגיש בערוץ סודי צוות של פלסטינים וישראלים, כדי שיוכלו לדבר באופן חופשי על הסכם שלום. חשדנות וחוסר אמון מלווים את השיחות הסודיות לכל אורכן, עד שהבלתי יאמן קורה ומאמציהם של בני הזוג לרסן קורמים עור וגידים. הערוץ הסודי הופך לגלוי, הצוות הזוטר מתחלף בבכיר, ההסכם מבשיל ומוצג בפני ראש הממשלה יצחק רבין וראש אשף יאסר ערפאת. והשאר היסטוריה.
לפי המחזה שנחשפנו אליו, נדמה שאף אחד מצוות הפלסטינים והישראלים לא השתוקק להיפגש ולא כל שכן, לחתום בשלבים על הסכם השלום. הפלסטינים דרשו וויתורים שהישראלים לא יכלו להסכים איתם. המו"מ התפוצץ מספר פעמים, אך בעידודם של לרסן ויול, ארוחות ומשקאות עד בלי די, חשיפה של סיפורים אישיים והעמדת פנים של הנאה בעקבות סיפורי 'בדיחות', העניינים התגלגלו והמפגשים נעשו דחופים יותר, עד המפגש ההיסטורי בין יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה בזמנו ויאסר ערפאת, שנחשב נציג העם הפלסטיני.
המחזה אינו מחמיא לדעתי לישראלים, והערות הביניים שנזרקו לחלל על ידי הצוות הפלסטיני, היו פוגעניות. אין לדעת בוודאות אם אכן כך התרחשו הדברים. לדברי המחזאי רוג'רס, לאחר ששמע מצמד הדיפלומטים הנורווגים לרסן ורעייתו יול על הערוץ החשאי שהם פתחו, החליט להפוך זאת למחזה. לדבריו, הוא קרא רבות על השיחות, שכן יש המון חומר בנושא. כמעט כל מי שהשתתף בשיחות כתב ספר. הוא נסע עם לרסן לטירה סמוכה באוסלו שבה התקיימו השיחות כדי לחוש את האווירה ומזה יצא מחזה...
במענה לטוענים כי המחזה אינו נצמד לעובדות, הוא משיב, "העובדות במחזה הן העובדות. הדמויות יכולות להיות שונות מן המציאות. זה לא שיעור היסטוריה". כמחזאי לדבריו , הוא סבור שתפקידו הוא לספר סיפור כפי שהוא רואה אותו. הוא רצה להשמיע את הקול שלו, הפרספקטיבה שלו. לכן גם החליט לא להיפגש עם מרבית המשתתפים. "אני צמוד לעובדות ההיסטוריות כפי שנכתב בזיכרונות של המשתתפים השונים", מדגיש רוג'רס.
נדמה שהמחזאי מוצא צורך להצדיק את עצמו על התיאורים הלא מחמיאים לדעתי, של מספר דמויות ישראליות שהשתתפו בתהליך. לדבריו, הוא עושה תיאטרון והתיאטרון הופך את הסיפור במציאות ליותר מוקצן, יותר סקסי, יותר מצחיק מאשר המציאות. אם מתארים חיים אמיתיים על הבמה כמו שהם, זה עלול להיות משעמם למדי. "גם המלכים ששייקספיר כתב עליהם לא היו כל כך גרועים במציאות"...
המחזה זכה ב-13 פרסים, ביניהם פרס הטוני היוקרתי למחזה הטוב ביותר, והיה מועמד לפרס האוליביה הבריטי.
לסיכום: במחזה, בירת נורבגיה הופכת לזירה של תיאטרון מרתק, מותח ומפתיע, הסוקר את הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים של הסכם אוסלו. בפעם הראשונה, הקהל נחשף להתלבטויות האישיות, האנושיות, הלאומיות והפוליטיות של מעגל הנושאים ונותנים ולפרטים רבים שנותרו חסויים.
שמעון פרס, יוסי ביילין, ד"ר יאיר הירשפלד, רון פונדק, אורי סביר, עו"ד יואל זינגר - כולם על במה, ביצירה חד פעמית, המשלבת בין הדרמטי לדוקומנטרי ובין הקומי לפוליטי.
ההצגות מלוות ברבי שיח בהשתתפות אדריכלי אוסלו, פוליטיקאים מהשורה הראשונה, אנשי תקשורת מובילים, יוצרים ושחקנים, בהנחיית נעם סמל.
השחקנים עושים עבודה נפלאה, הנימה הצינית-הומוריסטית המלווה לעתים את הופעתם מענגת ביותר. כשהשחקן דב נבון החליף תפקידים התגלגלתי מצחוק. פעם הוא שיחק את יוסי ביילין, סגן שר החוץ וכהרף עין הוא גילם תפקיד של איש תחזוקה וכן השחקנית עדי גילת שירדה ממרום מעמדה כבכירה במכון הסוציולוגי "פאפו" ושימשה בתפקיד מנהלת משק וטבחית. כל אחד מהשחקנים יצק נדבך מקורי לדמות שגילם ותרם לריכוך המועקה שעורר בי המחזה. ההתרשמות מהמחזה היא אישית ביותר.
היוצרים:
תרגום: אבישי מילשטיין, תפאורה ווידיאו: ניב מנור, תלבושות: אורן דר, מוסיקה: אלברטו שורץ, תאורה: זיו וולושין.
שחקנים: לימור גולדשטיין, לירון ברנס, דב נבון, אילן דר, גסאן עבאס, חי מאור, נמרוד ברגמן, שהיר כבהא, עופר רוטנברג, עדי גילת, רועי אלברג, אורי שילה.