"נמר חברבורות" - מחזה ישראלי קלאסי מאת יעקב שבתאי, המגולל את סיפור ההתיישבות בארץ ישראל על ידי אנשי חזון - בביצוע קבוצת התיאטרון הירושלמי, לציון שנתה ה-70 של מדינת ישראל.

צילום: מתן קוכמייסטר
 
תקציר 
 
המחזה ''נמר חברבורות'' משרטט את פניה של תל אביב בשנות העשרים, שמש חמה והרבה חול. לפלשתינה מגיע פינק (בגילומו המקסים של ערן בוהם), כשבראשו חלום להקים קרקס 'בארץ הקודש', קרקס שיפריח את השממה. הוא יוצא למסע של נטיעת תקוות וגיוס כספים בקרב המתיישבים. בכוחו המדבק, אישיותו הצבעונית והכובשת, ההומור והקסם האישי הוא מצליח לסחוף אחריו אהובות, משקיעים וקבלנים. כגודל הלהט כך הניסיונות והמכשולים.
 
גיבור המחזה פינק, הוא דמות צבעונית, טיפוס שופע כריזמה, המאמין לדעתי (לפחות ברגע שהוא הוגה את דבריו בקול) שהוא מסוגל לחולל את השינוי שהוא מבטיח. בדמיונו הוא רואה כרי דשא וילדים משתעשעים בגני ילדים ומצליח לשכנע גם אנשים שרגליהם נטועות בקרקע, דהיינו יציבים ממנו, שכך יהיה. המעט שאנחנו כצופים יודעים על פינק היא העובדה שהתגלגל מעיירה קטנה בפולניה לפורטוגל ומשם עלה לתל אביב מקושט בתואר 'גרף פון ברומברג' עם חלום להקים קרקס ענק 'קרקס ארץ הקודש', על החולות מול הים.
התואר 'הרם' "גרף פון ברומברג" כנראה נתפס בעיני הבריות בדומה לתואר 'סלב' המקובל היום ובלי קשר למקור התואר ומשמעותו, התואר היווה נדבך נוסף לכישוריו הרבגוניים של פינק להלך קסם על כל מי שנקרה על דרכו.
 
לדברי הבימאית גבריאלה לב, ההצגה הינה פרשנות בימתית עכשווית. גיבור המחזה, פינק, הוא משל  ל'אנשים שחולמים', לאלה שעושים את כל אשר ביכולתם כדי להגשים הלכה למעשה את חזונם וחלומם והמציאות איכשהו מתנפצת להם בפרצוף – החלום הארצישראלי ושברו....
 
בהתייחס לעברו של פינק ועל רקע התקופה בה מתרחש הסיפור, אפשר להבין ללבו ולהתבונן בהיבטים החיוביים של התנהגותו ומעשיו. טוב שיש טיפוסים כאלו שמכניסים רוח חיים ומחדירים אנרגיה של שמחה בקרב הסובבים אותם. אני מתחברת לדבריה של הבימאית, שביקשה להדגיש בבימוי ההצגה את ההתייחסות לשכבותיה הרבות של הרוח האנושית. החלום של פינק מדליק חלום בכל דמות. בעיני פינק, ההגעה לארץ הקודש מייצגת בבירור את היהודי הגולה הנודד, העולה. הוא משתוקק להביא לארץ הזאת את הנמר המנומר שעליו נאמר בספר ירמיהו ''הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ'' וכך משלב באופן פיוטי את המציאות ההיסטורית והפיזית ואת המציאות המיסטית של חלומותיו.
 
דמותו המורכבת של פינק וחוסר היכולת לתכנן את החיים, להציב מטרות ולהיות בטוחים שהם יצאו לפועל, באים לידי ביטוי בהתנהגות ההפכפכה שהיא גם כורח הנסיבות.
כדרכם של גיבורים, אומרת הבימאית לב, גם פינק מקריב את עצמו על מזבח חלומותיו, ובהפקה הנוכחית, בחלומו, מגיע הנמר האהוב שלו בדיוק ברגע מותו. פינק נותן את חייו במקום לקחת את חייו של אדם אחר.
 
האירוניה הגדולה בכתיבתו של שבתאי היא, שדווקא האידיאליסט, המיוצג בדמותו של דוד לתלפיות האנרכיסט, מתגעגע לאחווה אוניברסלית ומאמין באלימות, אך בהפקה זו הוא אינו מחסל את החלום, ואילו פינק עולה בה למעמד הגיבור באמצעות מותו וסירובו לקחת חלק באלימות, וככזה הוא נותר בתודעה שלנו."
 
הדמויות המעניינות שאיישו את המחזה, כבשו את הבמה במשחק מבריק ואוטנטי ויצקו אווירה הומוריסטית לאורך המחזה. כנראה, כשמגיעים מים עד נפש, הדרך היחידה לשרוד היא באמצעות ההומור.
 
הטקסט השנון ושופע ההומור של שבתאי, הבימוי, המשחק, המוסיקה, התנועה, הסצנות המרגשות ועתירות הדמיון, הופכות את הצפייה במחזה לחוויה הנצרבת בגוף ובנשמה.
 
לחלק מן הטקסטים במחזה הולחנה מוסיקה מתוך רצון להדגיש את הפואטיות שבכתיבתו של שבתאי. קטעי טקסט ששילבה הבמאית מתוך יצירותיו של שבתאי נועדו להביע את צעדיו של פינק לעבר המוות ואת סיפור חייו של שבתאי עצמו בהם רץ כנגד הזמן. 
 
אפשר ללמוד רבות על דמותו של יעקב שבתאי, הסופר, שכן במחזה דמותו של שבתאי נוכחת על הבמה. הוא מגלם מספר תפקידים: המוסיקאי, דמותו של  החייט הנקרא עקיבא חיות-חייט. שמו של החייט מהדהד את מילת החיים שהכל גלום בה. החייט הוא הדמות היחידה במחזה שנראית כשהיא יוצרת משהו. הוא הטיפש היודע להעריך את הערך של החיים עצמם, כאשר הוא נסחף בדיבור על אבקה קסומה המעניקה חיי נצח, והוא היודע להצביע על כללי האתיקה ההופכים את החיים לכאלה ששווה לחיות בשבילם. כשהוא אומר ''אין אחים ... אין כלום'' הוא מבטא את הרצון הבסיסי לאמפתיה ולהבנה, שהרי ללא אחווה בסיסית באנושות מה נשאר?!
 
בקיצור: מחזה אנושי מרתק עם זיק של אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר. לא להחמיץ.

(לדבריה של הבימאית, בהצגה החדשה המועלת לפניכם, דמויותיו של שבתאי רלוונטיות מתמיד. כמו בימים בהם נכתבו, לא קל להגשים את החלום במציאות ובשגרה היומיומית העכשווית. לעיתים הם מתגשמים ולעיתים נותר רק השבר).
 
 
מחזה מאת:  יעקב שבתאי |  בימוי: גבריאלה לב | עוזר בימאית: מאיר פלדמן | מוזיקה וניהול מוזיקלי:  מיכאל גוטליב | עיצוב תאורה: אדם רוטבליט | עיצוב במה ותלבושות:  אנני ילין-אטדגי | יעוץ תנועה: אביב איבגי | עיצוב סאונד: דדי נדה, |
 
שחקנים:   ערן בוהם – פינק |  צהלה מיכאלי –  רוחמה |  אייל שכטר – דוד לתלפיות | רפי קלמר – נח | דנה קוצ'רובסקי – שושנה |  רמי בן גור – מרגוליס | נורית אטיאס-קליין – אלזה | רן כהן – פאן יוסף, מקס | עופר שלחין – חייט, יעקב שבתאי |
 
(ב-8.3.2019 ימלאו 85 שנה להולדתו של יעקב שבתאי. ההצגות בתאריכים 6-7/3/19 בירושלים וב-18/3/19 בצוותא תל אביב עולות לציון יום הולדתו של יעקב שבתאי, הנחשב לאחד היוצרים המקוריים, הפוריים והחשובים ביותר בתרבות הישראלית. מכותבם של הרומן הידוע "זיכרון דברים". כתב מעל ל-80 פזמונים, שירים ותרגומים שונים, ביניהם, "אהובתי שלי לבנת הצוואר", "הרחק בלילה", "אם נדע לאהוב", "בדומיה" ועוד).
 
תאריכי הצגה  נוספים:
ירושלים, בית מזיא לתיאטרון – 11/2/19, 12/2/19, 6/3/19,7/3/19
תל אביב, תיאטרון צוותא  - 18/3 בשעה 20:30