חברים יש רק באגד...אולי,גם זה לא בטוח...

העליתי השבוע בקשה מחבריי ומכריי בפייס שיסייעו לי במה שהם יכולים למצוא פרנסה.

אני תמיד חושב שאדם שמצליח להביא פרנסה או שידוך משמיים לאדם אחר עשה את הדבר הכי אדיר שיכול להיות ומבחינתי הדרך שלו לגן עדן צריכה להיות סלולה. מעבר חלק!

לי יש כ250 חברים בפייסבוק.

לא היו לי אשליות.

רובם לא בתחום שלי,קשה למצוא בדיוק דברים בנישות המאוד ספציפיות שלי.

בכל זאת שמחתי על תגובות שחיממו לי את הלב,מחמאות ומשפטים שעזרו לי להרגיש טוב עם עצמי.

הגדיל לעשות בחור שלא פגשתי שנים.

הבן אדם הטריח את עצמו מחוץ לעיר ובא לפגוש אותי רק כדי לספר ולנדב כמה טיפים בתחום שלדעתו אפשר להתפתח בו.

יש לי עדיין ספקות אבל כמובן רשמתי פרטים ואני מאמץ כל עצה.

הערצתי את הלב הענק הזה של אדם שהתעקש לבוא עד עלי רק כדי לתת כמה עצות. הרי ברור שלא יוצא לו מזה כלום.

ומהצד השני חברים,משפחה שהתנהגותם,איך נאמר...תמוהה....

לא מזכיר שמות או פרטים וזה גם לא משנה.

אבל בשנים האחרונות אנשים שנמצאים ממש קרוב לצלחת,עם האצבע על השלטר...יותר קרוב מזה לא יכול להיות...נותנים לי להזיע בראיונות,לא מתערבים,לא באמת לוחצים,עומדים מהצד ומתייחסים בשיויון נפש לעובדה שאני לא מתקבל למקום שיש להם בו דריסת רגל משמעותית.

איך אפשר להסביר תופעה כזו?

מילא אנשים רחוקים,שכנים שאני בקושי מכיר...

אבל חברים קרובים,משפחה קרובה... מה נסגר?

האם אני עד כדי כך רשע שלא מגיע לי שאנשים קרובים יתאמצו וישכבו על הגדר בשבילי.

מתי ואיך נהיינו עד כדי כך אגואיסטים?

איך האנשים האלה ישנים טוב בלילה?

מה הם מספרים לעצמם?

"עשיתי מה שיכולתי"?

אכזבות מאדם קרוב שמתגלה כמשענת קנה רצוץ אלה האכזבות הכי מרות שאדם יכול לספוג בחיים.

אני בן 49 וכל כך הרבה פעמים השתדלתי,ניסיתי,דיברתי,שכנעתי עבור אחרים.

לא הרפיתי,לא ויתרתי עד שלא וידאתי שבאמת עשיתי הכל ואי אפשר לעשות יותר מזה.

אני לא רואה יחס כזה אצל הסובבים אותי.

ואולי זה אני שלא בוחר נכון את האנשים בחיי.

קשה לי כל כך לנהל את כל המלחמות לבד.

בלי תמיכה,בלי בת זוג,בלי חבר נפש,בלי אף אדם שיחזק ויהיה שם לצידך תמיד.

קשה כמו עינויי אינקוויזיציה.

מעולם לא עברתי עינויים אבל הנפש מרגישה ממש ככה.

מצטער,זה מרגיז אותי ממש.

אני ידע שלא שווה לשקוע במרמור "למה זה קורה לי"

ובכל זאת מותר לפחות לתהות בקול רם.

נו מילא,שחררתי מהסיסטם!

מחר יום חדש.

עוד יום שזאב עושה הכל לבד.

מנסה לפלס דרך בעצמו. מנסה לחזור ולעמוד על הרגליים.

גם את העבודה החדשה שלי אמצא כנראה לבד.

מה שלא אעשה לבד לא יקרה בכלל.

זה הגורל שלי.... תמיד על גחוני,תמיד בעצמי....לבד כמו כלב(סליחה סנופי).

ואולי יש דבר אחד טוב שאני לומד פה.

במשך השנים סיננתי אנשים מחיי.

לא מתוך רוע אלא מתוך סדרי עדיפויות.

רגש השנאה לא קיים אצלי.

לפעמים אני מרחם על אדם שלא בא לי טוב אבל רוב הזמן אני פשוט מתרחק ממנו.

לא שונא,איזה טעם יש בלשנוא?

לפחות משהו טוב קורה כשאני למטה למטה במיץ של הזבל.

אני לומד יותר מתמיד לזהות מי חבר אמיתי ומי קצת פחות.

והכי כיף לגלות שאדם שסיננת בעבר באמת לא היה מעולם כזה חבר טוב.

מסתבר....