שיחות על פרשת השבוע - שמיני

פרשת  שמיני
 
באחד הימים החשובים בחייהם של בני ישראל במדבר סיני, ביום הקמת משכן ה', ארע ארוע טרגי. בפרשת שמיני מסופר על שני בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה רבינו : "ויקחו בני אהרון  נדב ואביהו איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'". (ויקרא י:1-2) ביום גדול זה, עושים בניו של גדול הכהנים מעשה נורא של הקרבת אש זרה? כיצד להבין דבר זה?
השאלה מתחדדת לאור מה שנאמר בפסוק הבא: "ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמר, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרון". הסביר רש"י - "אמר לו משה לאהרון: יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מרום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".
מדברים אלו ברור, שנדב ואביהו לא היו שני אנשים פשוטים, שחטאו בחטא של עבודה זרה, אלא אנשים הגדולים אף ממשה ומאהרון, אם כן במה חטאו?
המדרש מונה מספר סיבות למותם של נדב ואביהו, ומסביר באופן זה, מה פרוש "אש זרה": א. נכנסו שתויי יין למקדש. ב. נכנסו בלא בגדי כהונה. ג. נכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, כפי שמתחייב. ד. הורו הלכה בפני משה רבם.
המשותף לכל הדברים הללו, שהם מבטאים רצון לפעול שלא על פי המסגרות המקובלות. ישנם חוקים כיצד צריך להתנהג במשכן, כיצד להתנהג עם מנהיג הדור, כיצד להתנהג כלפי אלוקים. לחוקים אלו יש מטרות שונות, שהמאחד אותן הוא הצורך בקביעת נורמות התנהגות לציבור. יש אנשים שיכולים לחיות שלא לפי נורמות אלו, בזכות כישוריהם וכוחם הרוחני, אך אסור להם להשליט דרך זו על החברה. זו היתה טעותם של נדב ואביהו. הם רצו לשבור את כללי ההתנהגות המקובלים, ולהשפיע על החברה לחיות לפי דרכם, כשהציבור לא היה יכול לעמוד בכך. הם מרדו בהנהגת משה, ובחוקי ה', ולכן נענשו.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       13-9
**********
 
בין הדינים המרובים בתורה, דומיננטיים ביותר הם דיני הכשרות. אפשר לתהות על ענינה של התורה, לעסוק בפרטים חומריים וחסרי משמעות, כמו סוג המזון שאנו אוכלים, ומקורו, והנסיונות לתרץ זאת בהסברים על איכותו הבריאותית של המזון הכשר, נראים דחוקים ולא רציניים. מדוע, אם כן, התייחד לנושא הכשרות מקום חשוב כל כך בחיים היהודיים, האם לא עדיף להקדיש את הזמן והמרץ לעיסוקים רוחניים יותר?
שאלה זו אינה המצאה של ספקנים בני זמנינו. היא נשאלה כבר על ידי חכמינו במדרש: "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל לבין נוחר(הורג ללא שחיטה) ואוכל?" (ילקוט שמעוני). צריך, אם כן, למצוא את עקרון העל, שמכוחו יש בכלל מקום להתייחסות של התורה לדברים אלו. עקרון, שיגדיר למעשה מחדש, את מהותן של המצוות. ואכן, המדרש מביא את התשובה: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". אלוקים אינו זקוק למצוות, ואין אנו מקיימים אולם למענו. ואכן, מה אכפת לו איזה בשר אנו מכניסים לפה? אלא שלנו צריך להיות איכפת, ורצון האלוקים הוא, שנקיים מצוות אלו למעננו. המצוות בכלל, הן מערכת החינוך היהודית הבסיסית, שישומה מעצב את הנפש והאישיות, לדבר שלם יותר. לדיני הכשרות תפקיד מיוחד. הם נועדו ליצור איזון בין העולם הרוחני המופשט, לבין החיים החומריים של האדם. שלא יהיה מצב, שבתחום הרוחני, שואף האדם, להתקדמות, להשגות ולשליטה עצמית, ואילו את מזונו, יזלול ברעבתנות, כשמה שמנחה אותו זה האינסטינקטים הבהמיים בלבד. מותר האדם מן הבהמה, צריך להתבטא בכל המישורים, גם במישור החומרי. מערכת בלמים, המחייבת את האדם, לבדוק את מזונו, ולהכין אותו באופן מסויים, הופכת את האכילה למעשה מבוקר ונשלט.
למעשה, ההתמודדות הראשונה הביסטוירה האנושית של האדם, עם ציווי ה', היתה על רקע דומה. התורה, בפרשת בראשית, מספרת על חטאו של אדם הראשון, חטא, הנחשב בהגות היהודית, למקור החטא בעולם. ובמה חטא? בכניעתו ליצרו, לאכול מעץ הדעת, ממנו נאסר עליו לאכול. הציווי האלוקי הראשון, שהעמיד את האדם המבחן, היה ביכולתו, לשלוט בכל כוחותיו, גם ביצריו החומריים.
קיימים רעיונות שונים המסבירים את פרטי דיני הכשרות, אך העקרון הוא, שצריך לשאוף ליישם את כל הרעיונות והאידאלים, במעשים הגשמיים, ולהעלות את איכותם של מעשים אלה, לדרגה גבוהה יותר, ואז הם יהוו אמצעי לחיים של משמעות ותוכן פנימי.